לונג טיים נואו סי
wow מזמן לא באתי פה....
אולי עצם העובדה שלא ממש מצאתי פה קהל... אולי כי עשיתי דברים אחרים בחיים...
אני די עסוקה גם ככה, בין המון ספורט ואכילה בריאה לבין משקל שלא מראה שום שינוי משמעותי, באמת עבודה קשה שגוזלת זמן כנראה....
רוב הזמן אני עסוקה בלנסות לשחזר את עצמי של לפני שלוש שנים, אבל הניסיון הזה לא מצליח...
ודי מבאס להיות עסוקה בזה כל הזמן, זה פשוט נמאס.
זה נמאס גם לכל הסובבים אותי,
בחודשיים וחצי האחרונים שוב עשיתי כנראה טעות והשתתפתי בעוד תכנית "הרזיה" מסוימת (אני מנועה מלפרט עליה ולפרסם אותה , על מנת מצד אחד לא להוציא לה שם רע {הוצאת דיבה} וגם כי ממש לא בא לעודד אליה) המרכאות נועדו לי , כי עליי התכנית הזאת לא עבדה, עובדה. לשמחתי גם לא עליתי , אני סטטית.
מהתכנית עצמה אמנם למדתי הרבה דברים, האמת שלרוב רק נזכרתי בדברים שאני כבר יודעת, ובעיקר נלחמתי עד חורמה במה שרשום על הצג של המשקל, למרות שמראש לא מומלץ בכלל לבדוק אותו , שזה כשלעצמו סוג של תעלומה לא מובנת בעיניי....
מובן שלבסוף נכנעתי למציאות שגורסת מעל לכל ספק שגם אם ארעיב את עצמי ואעשה את כל הספורט שבעולם אני לא ארזה, ככה מסתבר, אז ביומיים האחרונים נכנעתי לחלוטין למציאות האכזרית...שאין לי מה להתאמץ, זה לא עובד בין כה וכה.
אל דאגה מחר אני שוב אחזור לתלם, הרי אין לי אומץ לתת לעצמי את החופש לחיות איך שבא לי גם אם חיי היו תלויים בכך.
מבחינה נפשית אומרים תמיד שעד שלא נשנה את החיים שלנו , אפילו הדבר הכי קטן מנוע מלהשתנות, עלייה במשקל או במקרה הזה אי יכולת לרדת הוא רק סימפטום שמשהו לא בסדר בחיים עצמם, לאו דווקא קשור לאוכל וכ"ו.
אני מודעת לזה ולא יכולה לגרום לעצמי לשנות את זה, כואב לי אפילו לחשוב על זה.
זה מייאש נורא! היאוש מתבטא גם בעובדה שאין לי עם מי לדבר על זה, שזה אולי החלק הראשי שהייתי אמורה לשנות, מראש זה נושא שמוקצה מחמת מיאוס, האמת ...אולי בצדק. כן יש לי נטייה לקבל על עצמי את הכל , אני לוקחת את האשמה , אבל לא מצליחה ליצור פיתרון.
בתור "קורבן קבוע" , יותר קל לי להזדהות עם ה"חוטפים" ... כי הרי עובדה שגם לי נמאס מעצמי ומכל זה.
המסקנה הכי חשובה שהגעתי אליה זה שמה שחשוב בעיקר זה הבריאות . נקודה.
אני חיה במינימום, אני האישה הממוצעת ביותר בעולם, לא נושמת יותר מכמה שצריך, לא מתבטאת יותר ממה שצריך, לא לוקחת יותר ממה שצריך ולא נותנת יותר ממה שצריך...תמיד הייתי אמצעית, זה הכי נוח לי. לא להיות מאושרת מידי ולא להיות עצובה מידי. סוג של בטחון.
סוג של נם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה