Zvia Art corner

Zvia Art corner
פינת ליטוף יצירות /Zvia Art corner

יום ראשון, 22 ביולי 2012

קרעי חיים


כאבו לי הפנים כאב פיזי חזק כמו אחרי סטירות לחי, או מכות אגרוף, לכאורה באמת  לא

היה שום דבר פיזי בזה , חוץ מבכי מתפרץ חוזר והולך, בא בגלים, מתקיף ונרגע, בכי של

כמה שעות רצופות עם כאב לב ומכאובי נפש עצומים מנשוא, מחשבות של "איך הגענו

למצב הזה?" "מה עשיתי לא טוב?" "הלם מוחלט מעורב בתחושת עלבון צורבת, המכה

ניחתה באופן בלתי משתמע לשתי פנים ....הטעויות שעשיתי ללא ידיעה צפות ועולות

עכשיו , ואולי מאוחר מידי מכדי לתקן...תחושת עליבות נוראית. חוסר אונים משווע.



תחושה של אבל כבד הציפה אותי , אף אחד לא מת אבל משהו בתוכי מת מבפנים, זהו

אובדן התמימות שלי עצמי אל מול האנשים שהכי אהובים עליי, הנה כנראה באמת האסון

של סוף העולם 2012 אכן הגיע, זהו סוף העולם הישן שלי בזעיר אנפין , וסימון אכזרי של

תחילתו של העידן חדש.



יש נאורות בוטה בעידן הזה, היא נטולת עידון לחלוטין, הכל נאמר בצורה שמעולם לא

הרשיתי לעצמי אפילו בפני עצמי, הם רואים הכל , אני חשופה לחלוטין בפניהם, סיגלתי

להם את הפתיחות הזאת ועכשיו אני אוכלת את פירותיה הבאושים, אבל יחד עם

האכזריות של האמת הכואבת ,לפחות זכיתי באור הבהיר של הכנות שזרעתי אצלם. בתוך

כל זאת אני עדיין מנסה לשאוב את רסיסי האופטימיות הנותרים לרפואה.





לפחות זה נאמר ולא נשאר כלוא בליבם, כמו שזה היה אצלי בפני הוריי, לפחות האמת

שלהם יצאה לאור גם אם היא כואבת , גם אם בהחלט יכולתי לחיות בלעדיה בשלווה אין קץ.



אומרים שהכי כיף לאלה שחיים בגן עדן של טפשים, בגן עדן של טפשים אתה חי בבורות

האמונות שלך וכל עוד אינך יודע מה אהוביי נפשך חושבים עליך אתה חי בשקר החן והבל

היופי, ומי אמר לעזאזל שזה כל כך רע בעצם?



חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם, ותמיד אני אוהב אותו, ולא רק

כי הוא הבן שלי, הוא בכה "די אימא" וקרע עוד נים בנפש הדוויה שלי ,הייתה בזה תחושה

כבדה של פרידה כואבת מאהוב לב. העולם של שנינו לעולם לא יהיה אותו הדבר מעכשיו.

אולי אפילו לטובה , אבל את זה נדע רק בהמשך חיינו, אם בכלל....



ישבנו , בחדר על מזרונים שמונחים על רצפה חשופה, אני על מזרון  שצמוד לקיר, הן היו

על המזרון בצד הימין שלי, הן היו שלוש או אולי שתיים, איני זוכרת כמה הן היו או איך הן

נראו ומה היה גילן....הן ישבו בסוג של צל שנבע מהעובדה שמאחוריהן היו חלונות ענקיים

ובהירים מאוד עם וילון  ארוך ארוך לבן ומתנפנף באיטיות , הן דיברו אתי  ולא הבנתי

כלום, הן דיברו ללא מילים של ממש או מבטים, המילים נשמעו קטועות מהולות

בהמהומים ורעשים מוזרים שרחשו מסביב, הבחור היחיד היה על מזרון קטן יותר לצידן

הימני הוא ישב כמעט מולי, אבל הפנה ממני את מבטו רוב הזמן , לא זוכרת איך הוא

נראה, בתחושה שלי הוא היה בחור צעיר יותר מהן, הרגשתי ממנו כעס, לעג, המון

ביקורת. אני עצמי הרגשתי פחד עם עצב תהומי, וחוסר הבנה מוחלט ...





בשלב מסויים פתאום הייתי קשורה אבל ללא שום קשרים ממשיים,

בעצם שכבתי  כמו מאובנת , וגם הרגשתי מין סוג של ריחוף ,

תחושת מוזרות עמוקה שנתתי לה להשתלט על כל גופי, ואז שמעתי בבהירות מדהימה

"אלה הם המדריכים שלך, הם חלק ממך , הם באו לעזור לך, תקשיבי להם! "

בהתחלה ניסיתי להתנגד,התמלאתי בתחושה של בעתה, אבל לא הצלחתי לזוז,

ואז בדיוק כשנכנעתי להרגשה  והתחלתי להירגע ואפילו ליהנות מהרגשת הכבדות העמומה שסחפה אותי ,

התעוררתי מהשינה באחת, פוקחת עיניים בארובות עיניים כואבות ,אפופה בענן של כבדות ,

כל כך מוזר, כל כך חלום בעצם ,אבל יחד עם זאת כל כך גם תחושת מציאות.

קמתי יותר עייפה ממה שהצלחתי להירדם,

קמתי עם עיניים נפוחות כאילו המשכתי לבכות מתוך שינה,

הפנים כבר לא כאבו כמו לפני שנרדמתי, אבל המציאות טפחה לי בפנים,

איתה הידיעה שיש כאן תחושת אבל למרות שאף אחד לא מת, תחושה כמו בפרידה כואבת,

פרידה מהעולם שבו חשבתי שאני חיה,

ברוכה הבאה לעולמך החדש!

אין תגובות: