אל עצמי..

אל עצמי...... 
זוכרים את הספר ?! 
אם לא... אז אני אזכיר לכם בקצרה ..
אל עצמי זה סיפור ילדים של גלילה רון פדר על ילד בשם ציון
ציון נולד בשכונת מצוקה ונשלח למשפחת אומנה 
בה יש אם פסיכולוגית , אב וילד קצת מציק בשם ניר ..
אני כבר לא זוכרת את כל הפרטים אבל קשה לו לציון.. 
ואז האם באומנה  שלו מציעה לו לכתוב יומן כדי לעזור לו להתמודד ...


כשהייתי ילדה הילדות שלי לא הייתה  סוגה בשושנים ..
 לא היו לי חיים תותים ובטח שלא קצפת ....
 בגיל 12  בעקבות קריאה בספר אל עצמי, החלטתי להתחיל לכתוב יומן .. 
עטפתי מחברת בת  40 דף רגילה  בנייר עטיפה יפה שמצאתי בבית
הנייר היה בצבע מעורב , סוג של תכלת וסגול בהיר עם פרחים קטנים ורודים .. 
ביומן התחלתי לכתוב מה אני מרגישה ומה קורה.. 
בתכלס.. הספקתי לכתוב רק "פרק אחד" .. 
אני זוכרת שזה היה בערך דף וחצי.. (שלושה עמודים) 
כתבתי שאבא שוב חזר מהצבא (הוא היה איש צבא קבע) 
ושוב הוא כעס שגמרנו את העוגיות מהארון וקרא לנו "חמסנים" וכ"ו.. 

כתבתי לעצמי.. 
כי אסור היה להגיד .. להתריס .. לכעוס.. לענות.. לעשות פרצוף.. לגלגל עיניים...ושאר ירקות..

כל דבר מהדברים האלה היה מקבל ישר תגובה של סטירה פיזית לפנים.. ושלא נדבר על שאר האיברים...
אנחנו הדור שעוד היה "לגיטימי" להרביץ בנו "תורה"  
שהמשפט "חוסך שבטו שונא בנו" היה משפט מנחה מאוד מקובל.. 
ושלא יהיו אי הבנות .. אני באה ממשפחה חילונית  על גבול הכופרת כמעט
אגנוסטית על גבול האתאיסטית  , אשכנזית 
חסרת דת ואמונה.. חסרת חום והבנה.
אבי היה האיש המשכיל שבבית..שכנראה הרגיש שמגיע לו יותר מאתנו ...
שכנראה הרגיש שהוא האיש החכם היחיד בבית שקיבל משפחה של סתומים  ודבילים ולכן הוא קורבן..
שכנראה הרגיש שילדים זה לא שמחה כי אם טרחה.. 
כמובן שלא תמיד הוא היה במצב הרוח הזה ...
 ברור שהיו רגעים קסומים בהם הוא הסביר לנו על מוזיקה , ועל כוכבים , ועל ההיסטוריה של העולם.. וטיילנו בכל הארץ  כמעט כל שבת .. היה גם טוב ...את הטוב הזה אני אוצרת בתוכי כמו אבן חן הכי יקרה שיש לי ... היא סוג של כוח עבורי .
הוא היה איש מרתק שגם הוא עצמו היה ילד מוכה עד גיל מבוגר ולא התגבר על זה מעולם.. 
בתכלס אכלנו את מה שהוריו בישלו לו .."אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"
כנראה שלו עצמו לא היו את כוחות הנפש שהיו לי ולאחותי להבין שזה בידינו לשנות
 ואצלנו למרות הקושי שינינו את פני הדברים ביחס לילדינו ...וזה לא בא לנו בקלות בכלל .
אבל נחזור ליומן ההוא שלעולם לא אשכח כמה טרחתי על עטיפתו .. ואיך הלב שלי נקרע מהמקום ביום שבו אבי גילה מה שכתבתי וקרע אותו לגזרים בכעס.. בנוסף קיבלתי  גם מכות נמרצות על זה שהעזתי "להשמיץ" אותו ביומן האישי שלי.. 
אחרי שלוש שנים "חזרתי לסורי "  והתחלתי לכתוב במחברת אחרת.. לא עטפתי אותה כמו את הקודמת , והחבאתי אותה בין הבגדים בארון במקום שכוח אל .. אני משערת שגם אמי שתמיד סוככה עלינו בגופה (אותה הוא לא היכה) אולי ראתה את היומן והבינה שייטיב לכולנו אם היא תשמור את הסוד.. ואולי היא מעולם לא ראתה .. 
אבל גם אז כשחזרתי לכתוב.. זה היה טיפין טיפין ... וכתבתי שירה ..
השתדלתי לא להיות ברורה לחלוטין ונמנעתי לכתוב עליו.. או על החיים  ..
אחרי זה בגיל 16 כשעברנו לקיבוץ והייתי בחדר אחר מההורים .. כבר הרשיתי לעצמי להתבטא יותר ויותר .. מרפי מעולם הסתרתי את היומנים .. אם היה רוצה יכל לקרוא בהם.. 
יש לי ערמה שלהם .. הם הצטברו עם השנים.. 
אחרי זה הגיעו תקופות הבלוגים .. היו בלוגים בסתר  (ללא הזיהוי המלא שלי ) .. ובחמש שנים האחרונות בלוגים שהם אני כולי .. כולל הכל וכל האמת .. 

אני מדברת הרבה עם רפי יותר מאשר אי פעם מרגישה שהוא החבר שלי האמיתי 
 ויש לי כמה חברות מדהימות שאני מתה עליהן ואיתן אני יכולה לפרוק כל מה שכואב לי 
תודה י' , תודה ל' , תודה ט' ♥

לאחרונה אני מתחילה להרגיש שוב שאני צריכה לכתוב רק לעצמי.. 
עוד לא התחלתי אבל הפעם הכנתי לי יומן  חדש  ולא סתם פתחתי מחברת :-) 

מאחלת לכולכם המשך שבוע טוב!