Zvia Art corner

Zvia Art corner
פינת ליטוף יצירות /Zvia Art corner

יום שישי, 13 ביוני 2014

ציפור המחמד





אולי אתם לא מכירים אותה 


אבל היא סוג של חיית מחמד 


שאני מגדלת לגמרי לבד 


מאז שהיא תינוקת,


היא ציפור מיוחדת מאוד


יש לה נוצות מרהיבות ביופיין


והיא באמת יפיפייה עד לזרה...


אבל הבעיה המרכזית שלה


זה שהיא מתנהגת נורא בחברה..

יום שני, 25 בנובמבר 2013

חוזרים למכונת הזמן


האמת שאין לי חשק לחזור אחורה..

שוב כל התלאות.. האכזבות.. 

להתחיל מחדש? הכל? שוב? נשמע לי אכזרי קצת...

וגם אם יהיה אחרת .. מי אמר שיהיה טוב יותר האחרת הזה? מי מבטיח? 

אני יכולה להגיד בוודאות שלמרות כל התחזיות שהיו לי  בעבר לגבי איך יראו בעתיד  חיי שבהווה

אני לא באמת מצטערת כל כך על שום דבר.. לא באמת..באמת???



ברורררר   שאם באמת הייתה מכונת זמן אמיתית.. הדבר הראשון שהייתי עושה זה

 הולכת לכמה רגעים חשובים בחיים ..ועושה דברים אחרים לגמרי.. 

מה אני ? עז? 

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

כנות




היא באה לביטוי בכל מיני דרכים


ולא תמיד מתי שרוצים או  צריכים


לא יכולים איתה ולא בלעדיה


גם לא תמיד הולכים באמת  בצעדיה



יום שלישי, 21 במאי 2013

הקשבה



בואו ונעזוב לרגע את העובדה שאני כבדת שמיעה  / חירשת בהתהוות


יש את העניין הזה של ההקשבה , פרופר הקשבה. 


אני אישית, מחויבת לעצמי ולסביבה שלי להקשיב ברוב קשב לכל מוצא פיהם של האנשים שמדברים אתי   דווקא בגלל שאני כבדת שמיעה , בלית ברירה  הבאתי את יכולות ההקשבה  שלי (בשיחה  פנים מול פנים מול אנשים) לרמה של  אומנות כמעט, אני נעזרת בקריאת שפתיים והבעות פנים .


יום שבת, 20 באוקטובר 2012

הכיסוי




כך בתהום הנשייה

היא הולכת ומשילה

את קליפות התהייה

שהיו הכיסוי שלה



כיסוי שמנע מלראות

בסוג של בריחה בעיוורון

את ראיית הבאות

ואת הדרך לפתרון



הדרך שממנה האור

נגלה לפניה פתאום

בזכות השלת העור

הורד ממנה מחסום

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

הרהורי כפירה




יש האומרים שאם גן עדן הוא אחרי החיים ,אז זה אומר שהחיים הם הגיהינום.

יש כאלה שטוענים שהחיים תעתועים והאמת נמצאת בתת מודע כגלם היהלום.

יש כאלה שמוכנים למות בהשלמה מלאה למען מטרה שבעיניהם היא נעלה.

יש כאלה שמוכנים לסבול בעודם בחיים ,רק על מנת לנשום עוד קורטוב נשימה.

יש כאלה שמשנים את כל חייהם רק בגלל מילה.

יש כאלה שנשארים כמו שהם רק בגלל אשמה.

יש כאלה שבלי עכבות מנסים לשנות את העולם.

יש כאלה שבגלל פחד או נוחות נגררים אחרי כולם.

יש כאלה שמאמינים במנהגים ופולחנים, ללא צורך בהבנה.

ויש כאלה שמספיק להם להאמין רק בכוחה של האמונה.









יום שבת, 1 בספטמבר 2012

בדיחות של חרשים


בזמן האחרון הרשומות (או 'שמע' נקרא להם פוסטים) שלי היו די עגומות ...
הן בדרך כלל נגעו לעובדה שאני כותבת , בגלל שכשאני כן מדברת אני נתקלת לרוב  באוזניים ערלות (לא שלי )
החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ולנסות להצחיק ואולי אף לשעשע אתכם במקום לילל, להלין, לבכות , להתלונן , לקטר...
(למה לעזאזל תמיד יש יותר מילים שליליות מאשר מילים חיוביות...?!) 


חשבתי לתומי שבשביל הפוליטיקלי קורקט אם יש בדיחות על השואה ...
בטוח יש בדיחות על כבדות שמיעה/ חירשות ..
נכון? הגיון צרוף....שמעו....חיפשתי בכל גוגל...דל מאוד ...דליל ביותר.... באתר הזה מצאתי רק בדיחה אחת וגם היא לא משהו ....

יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

אסרטיביות ונשים ....


הרשומה הזאת התחילה כתגובה לעופרD , אני מודה לך עופר על ההשראה, וגרמת לי כמובן להיזכר

ולחשוב על דברים שאני מודה שלא חשבתי עליהם  כבר די הרבה זמן. 

אסרטיביות זה דווקא הצד היותר חזק באופי שלי, אבל גיליתי שלפעמים אסרטיביות אצל נשים מצטיירת

לאנשים אחרים כתוקפנות ,התגוננות ולפעמים אף ציניות.

אצלנו למשל במשפחה אם אבא צועק משמע ש..."ביג דיל ...הוא הרי תמיד צועק אז מי באמת מתייחס

לצעקות שלו?!" והרי "גם ככה  עוד שנייה זה הרי  יעבור לו"  ,  הרבה פעמים הוא אומר הרבה דברים

שהוא לא מתכוון אליהם ... לפעמים מתוך רעב,  לפעמים מרוב עצבים על משהו או מישהו אחר

 ...ובכלל כמה פעמים קרה שהוא אמר "לא" לילדים על משהו שהם ביקשו בלי לבדוק אם ה"לא" בכלל

אפקטיבי ובסוף ה"לא" הזה הפך ל"כן".... לרוב זה קורה כשהוא אומר "לא" סתם בלי שום הסבר הגיוני

 ובסוף ההסבר של הילדים  כן משכנע.

אבל אוי ואבוי, חס וחלילה אם האימא ,אחת לכמה זמן , מדברת בקול קצת יותר רם מהרגיל או מבקשת

משהו או רוצה שיקשיבו לה, אז ישר  היא אגואיסטית, פריקית של שליטה, וכחנית ,דרמתית , רגישה

מידי , או פשוט היא צריכה לקבל מחזור כנראה.... או אולי אלה הם שינויי ההורמונים של גיל המעבר

 ....ובכלל כמה דברים כבר המציאו בני אדם כדי להסביר כעס של אישה שמרגישה שלא מקשיבים לה?!

כשבאמת רוב הזמן היא מדברת לקירות, ורוב הדברים שהיא מבקשת נתקלים ב"אחר כך", "מחר כך",

"לא עכשיו" , "עוד מעט" "יותר מאוחר" "חובה עכשיו?" ...ולסוף נשכחים לחלוטין...אבל לא נורא ,היא

אימא היא כבר תעשה את זה בעצמה או שהיא תאלץ להתאזר בסבלנות כי זה מה יש , את המשפט

"אם אין אני לי , מי לי" אומרות נשים מיואשות וגברים חרמנים.

אני זוכרת לילה אחד לפני משהו כמו  17-18 שנים בערך.... עוד לפני שהמרפסת שלנו הפכה

לסלון....ישבתי בשעה  4:00 לפנות בוקר, לא נרדמת , ודיברתי לעצמי בקול רם בלי לשים לב,  עד כדי

כך שבעלי פתאום בא למרפסת ושאל עם מי אני מדברת , ואני עניתי לו בשיא הפשטות "עם הקירות..."

ואז קלטתי מה אמרתי ופרצתי בבכי מר ... ומה קיבלתי  כתגובה?!...גבר עם עיניים נפוחות משינה

בפרצוף מלא שאט נפש וזלזול תהומי שמגלגל עיניים בחוסר סבלנות ואומר  " את פסיכית" ומסתובב על

עקביו וחוזר לישון..ככה ממש ... לא חיבוק לא נחמה......(ואיך אומרים הערסים)  ולא עמייאת... רגישות

?! לא צד חזק אצלו, מעולם לא היה.

בפעם הראשונה שביקשתי מבעלי משהו...ייללתי את הבקשה במין פינוק כזה כמו שאימא שלי תמיד

מייללת כשהיא רוצה משהו....והתגובה שלו הייתה נביחה כועסת  "מה את מייללת, פשוט תבקשי!" היום

כשאני מבקשת באסרטיביות משהו הוא נובח "מה את נותנת פקודות?"

אני זוכרת שבהתחלה נעלבתי וניסיתי לא לדבר איתו ימים שלמים....אבל מלבד העובדה שאני לא ממש

מסוגלת להיות כזאת, הוא גם מציקן  "מה ? עכשיו את לא מדברת אתי? ...בלה בלה בלה...." .נובח כמו

כלב ומיילל כמו חתול...כי לו מותר.

בשלב יותר מאוחר כבר הפסקתי לשתוק ולהיעלב  ופשוט למדתי כן להגיד לו מה אני באמת מרגישה...

אבל יש לזה תג מחיר לצערי , עד היום בעצם,  להגיד מה אני מרגישה עולה לי ברוב המקרים בריב, זה

לא עובר אצלו בקלות , וההסבר לזה מאוד פשוט , הוא שונא לטעות ולא מסוגל להודות בזה ,הוא רק

 מסוגל אחרי כמה שעות כמו חתול מתפנק לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה , או שהוא מלטף, נוגע

,עושה פרצופים של דובי, או שהוא מפצה אותי בקניית שטויות מיותרות , אבל אף פעם הוא לא יגיד "אני

טעיתי , את צדקת! " זה לא מכבודו.  בקיצור הוא מתנהג כמו חיה, או כמה חיות ואחרי זה הוא לא מבין

למה אני כועסת עליו. 

עד היום אני מוצאת את עצמי חוזרת ואומרת את אותו משפט "נשבעת לך שאין לי מושג איך לדבר איתך

,כי  לא משנה איך אני אדבר אתה מתעצבן עליי" "אתה חסר סבלנות, אי אפשר לדבר איתך" 

בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שלרשום לו פתקים עובד הרבה יותר טוב...

"____, הנורה נשרפה , תחליף אותה בבקשה לפני שיחשיך, תודה , ____ "  

אני זוכרת שהייתי בהריון חודש שמיני...התעוררתי לילה אחד מכאבים שלא ידעתי אם הם צירים או לא

,כמו שקורה להרבה נשים בהריון הראשון, הערתי אותו שכואב לי....וכל מה שהוא יכל לנבוח לי "מה את

רוצה שאני אעשה?" בכעס .. אז הסתובבתי נעלבתי, סבלתי בשקט,  ושתקתי , בסופו של דבר ביום

הלידה פשוט התקשרתי אליו לעבודה, הכנתי לי תיק ולו סנדוויצ`ים ואמרתי לו " עכשיו, קח אותי לבית

חולים יש לי צירים כל 3 דקות ! " משפט אחד במהירות ובשיא האסרטיביות...שנינו היינו בני 23 ..תארו

לכם....כשאני חושבת על זה היום...בסה"כ היינו ילדים...

אז ככה שכל חיי  למדתי בלית ברירה להיות אסרטיבית וגם מניפולטיבית על מנת לקבל מה שאני רוצה

ולפעמים נתקלתי בביטויים ה"שנונים" כמו `כן המפקד`, `מה את נותנת פקודות ?!` `תפסיקי להעיר

הערות` ועוד כל מיני כאלה "חוכמולוגיות" בלתי נדלות שכאלו, שלמדתי לא להתייחס אליהן ברצינות.

אסרטיביות עזרה לי דווקא עם הילדים בדרך כלל, "תזרוק את הזבל , ווקשה" "תשטפו כלים ווקשה"

 תקפלו את השמיכות ווקשה"  ובכלל ה"ווקשה" הזאת זו מילה רבת עוצמה בשבילי, עד היום אני

משתמשת בה , לרוב היא עוזרת , לפעמים נשכחת, ואני באמת לא משתמשת בה הרבה, ומעדיפה

כבר לעשות בעצמי.

......אז כן, קשה מאוד להיות אישה אסרטיבית ...זה לא עובר בשקט כמו אצל גברים ולא משנה שאנחנו

במאה ה- 21 , רוב הזמן מאמינים בשוויון ולא מתים במיוחד על שובניזם, בכל זאת עדיין קשה. 

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

חינוך - מושג טעון שיפור


מחר מתחילה שנת הלימודים החדשה.

הבלוגים מלאים ברשומות שמאחלות כל טוב ושנה מוצלחת לכולם, עצות מסוגים שונים, החל מאיזה ספרים ומחברות לקנות ועד עם איזה כריך בריאות עדיף לשלוח את ילדך לבית הספר...

העיתונים והמגזינים מלאים בכתבות מיוחדות לכבוד פתיחת  שנת הלימודים החדשה הבאה עלינו לטובה כך כולם מקווים ...

תוכניות טלוויזיה מלאות בדיונים בנושא הנ"ל, עצות ממומחים, וכתבות על שיווק מוצרים לבית הספר....

אז למה שאמציא את הגלגל מחדש גם אני?!?

במיוחד שכרגע נשאר לי רק ילד אחד שיש לו רק עוד שנתיים להיות במסגרת ה"חינוכית" הזאת , וכל מה שהוא היה צריך לבית הספר בשלב הזה זה קלסר אחד עם דפים ועט....

בשבועות האחרונים כולנו נכנסנו לעניין , אנחנו כותבים ונזכרים בסיפורי ילדותנו  בבית הספר....השרביט שהועבר היה לעט נובע  של זכרונות מקסימים של כולנו....

ומצד שני....

העולם הולך ומתמלא בסיפורים קשים על אלימות, ובתוך העולם הזה גם אנחנו ,מדינת ישראל , הטרדת ילדים ע"י מבוגרים, אונס קבוצתי של ילדה ע"י נערים , לינצ'ים של ילדים בילדים אחרים בגלל גזענות , אלימות מילולית ופיזית על כל צעד ושעל, ודווקא כאן בישראל?! דווקא אנחנו העם היהודי שעבר כל כך הרבה תלאות בהיסטוריה הקשה שלנו...

היסטוריה גם ככה זה מקצוע שאנחנו שונאים לרוב ללמוד לא רק בגלל יובש הפרטים בו אלא כי כבר נמאס, אנחנו תמיד החלשים מול החזקים, המיעוטים מול הרבים מאיתנו, תמיד מלחמה, תמיד בקרב, תמיד קשה לנו,  העם שתמיד סובל.... אנחנו העם היהודי ששום דבר לא בא אצלנו בקלות....כמו שקראתי השבוע במכתבי תגובה למערכת ידיעות אחרונות שנשלחו ע"י אימא אחת, הילדים כבר מבולבלים כי בכל חג 'עומדים עלינו לכלותנו' עם אחר, אז הכל מתבלבל אצלם...יוונים, פרסים ,מצרים, נאצים....ולמה שלא יתבלבלו באמת?!

למה אנחנו עדיין מחשיבים את עצמנו "עם נבחר"  נבצר מבינתי?!?  מזמן כבר היינו צריכים להרגיש חסרי ביטחון ועם דימוי עצמי נמוך ביחס לאמירה העתיקה הזאת....איזה עם נבחר ואיזה נעליים, ותנחשו מה?!? אנחנו גם לא מיוחדים בכלל ....עובדה שיש גם  בהיסטוריה של העולם הרבה  עמים אחרים קטנים שעמים גדולים ושולטים יותר ניסו להכחיד אותם או לגרום להם להרגיש נחותים, זה קרה וזה עדיין קורה !

חינוך זה מושג שעיוותו אותו כבר מזמן, תסבירו לי מה חינוכי בללמוד ש- 2+2=4 ?  או ששנת קום המדינה היא 1948 ?  או שחיים נחמן ביאליק כתב את "קן לציפור בין העצים" ? או שאקסיומה היא משפט ללא פיתרון?  ותבינו שאני חלילה לא אומרת שילדים מכל הדורות לא צריכים ללמוד את הדברים האלה, כי הם בהחלט צריכים!!!!     אבל אל תקראו לזה חינוך , תקראו לזה ידע ומדע!

חינוך זה משהו אחר לגמרי, חינוך לרוב בא מהבית, נרצה או לא נרצה, הוא נוצר מהמנטליות של תרבות וחברה מסוימים שמהם באנו לטוב ולרע , הוא שונה  ממקום למקום בכל העולם , כמובן שאפשר ואפילו רצוי  להכניס חינוך במערכת השעות, אבל הוא נפרד ממידע מדע והבנה של מקצועות אחרים.

ואל תספרו לעצמכם סיפורים....לא לאחר לשיעור ,לא להבריז מהשיעור, לא ללעוס מסטיק, לא להתפרץ כשהמורה או תלמיד אחר מדברים , וכן להצביע , זה לא חינוך, זה כללי התנהגות ונימוס אלמנטרי.

מערכת החינוך צריכה להיקרא מערכת מידע  ולא שאני לא בעדה אבל אני חושבת שלגרום לילד לדקלם משהו במבחן (אפילו אם הוא "מדקלם" את זה בכתיבה) בידיעה ששתי שניות אחרי זה הוא ממילא ישכח את זה , זה לא להקנות ידע באמת , זה סתם בזבוז זמן משווע , בזמן הזה יכולנו ללמד את הילד הזה על תרומתו האפשרית לבריאות החברה בעולמנו , ואיך באמת רצוי להתנהג לזולתו. 

חינוך זה מושג שמזמן עיוותו לו את הצורה, לדעתי חינוך אמור לגרום  לאדם להיות כשיר ומוכשר בחברת אנשים בעולם , בעוד שמערכת ה"חינוך" הקיימת מפלה בין אלה שמתקשים ללמוד בדרך הזאת לבין אלה שלמרות הקושי כן מצליחים לעבור בחינות,  הניצחון הוא בעצם ניצחון של הזיכרון לטווח קצר על פני ניצחון של ידע אמיתי שילדים היו עשויים להפנים , זה ניצחון של כמויות על פני איכויות, ניצחון של של דקלום חומר על פני כלים להבנתו.

בואו ונודה בזה ...כמה פעמים קרה לכם שהילדים שלכם באו וביקשו עזרה בשיעורי בית ובאמת מיד זכרתם על מה ומי מדובר?!?  נכון שלקח לכם כמה שניות להזכר וזה עוד במקרה הטוב?!  נוסחאות במתימטיקה?! מישהו באמת יכול לזכור אותן בלי איזה ריענון מקדים? אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אני למרות שהייתי תלמידה די טובה בסה"כ  ,כבר נתקלתי במקרים האלה שפשוט לא זכרתי , לעומת זאת את שיעורי החברה הספורים שהיו אצלנו רק בכיתה ז' לצערי ,בהם הסבירו לילדים למה רצוי לכבד אחד השני, ולא לפגוע אחד בשני, אותם אני זוכרת טוב עד היום...

הלוואי שכשהייתי ילדה היו יושבים יותר ומסבירים לי גם שלהיות שונה זה בסדר, שכל אחד מיוחד בפני עצמו, שאין אדם שאין בו יופי וכישרון, שכולנו בני אדם ומגיע לנו לחיות בשלום עם עצמנו,

הלוואי שהיו נותנים לנו שיעורי הערכה עצמית וביטחון עצמי, וזה כבר היה משנה את כל הגישה של אנשים אחד לשני....

כי רוב המלחמות, פוליטיקות , שחיתויות ,אלימות, קורות דווקא מתוך העצמי העמוק ביותר של עצמנו , לקבל את עצמנו כמו שאנחנו יגרום לנו לקבל אחרים כמו שהם, וזה בעיניי חינוך אמיתי של בני אדם.