הרעב הגדול

סיימתי לקרוא את "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה " של ג'נין רות.

נרשמתי בחודש האחרון לכמה וכמה אתרים שעוסקים בחופש מאובססיית ההתעסקות באוכל , או שיטת ה"לא דיאטה" , יש כמה אתרים מאוד מעניינים בנושא הזה...אני משתדלת לאמץ לעצמי את הטיפים שאני מקבלת באימייל מכולם...

בינתיים רק אימצתי את הטיפ שמותר לי לאכול הכל בלי הגבלה...שהרי הגבלה גורמת למרידה ומרידה גורמת לבליסה וזאת הגרסה שהם גורסים....

כמו תמיד אני בדרך כלל מעמיסה את עצמי במידע עד שאני כבר לא יכולה לסבול את זה יותר...זה לא שהם חידשו לי משהו באיזה נושא שלא ידעתי  מלכתחילה....אבל הרי ככה זה תמיד,  אני בתוך תוכי יודעת את האמת האמיתית ביותר ...

ואני בעד! באמת שאני בעד!...זה נשמע הגיוני בכל כך הרבה רמות! אני רוצה להאמין שזה יעבוד גם בשביל השמונה קילו המיותרים שלי...

לטענתם אני אמורה כרגע לאהוב את עצמי עם השמונה קילו האלה , אחרת השמונה האלה לא ירדו...ואני לעומת זאת פוחדת שאם אוהב אותם יותר מידי הם יחליטו להישאר....תודו שגם זה נשמע הגיוני.

כולנו יודעים שבני האדם הוא סוג של חיה שעל מנת לחיות ולתפקד היא זקוקה לדלק... הם משווים אותנו למכונית (רובם) רק שהם שוכחים שבמכונית כשאין מקום לשים יותר דלק במיכל ,הוא פשוט ינזל החוצה עוד לפני שנסגור את הפקק.... ולנו יש יכולות מיוחדות שאין לעצמים דוממים (שהרי הם דוממים אלא אם אנחנו אלה שמפעילים אותם) אנחנו גמישים והתאים שלנו נמתחים ומסוגלים לשנות את גודלם...ובעצם חבל שזו לא סגולה שמוערכת  יותר ...הנה , העובדה היא שאנחנו הנשים למשל נמתחות  ומגדלות  בתוכנו עוד אדם שלם כמונו ותתארו לעצמכם שברגע שהוא יוצא מאתנו אנחנו הופכים למקרר ותנור אנושי ובעצם אנחנו מפעל לאוכל של האדם הזה...אז מה הפלא שנגיע לגודל של מקרר?!... תראו לי  איזה מרצדס או הונדה  שמסוגלות לעשות את זה?!

בשלוש המאות האחרונות אנחנו (כל העולם) הפכנו ל "מעצמת האוכל והאכילה" תשימו לב שכמעט לכל ערוץ תקשורת שאנחנו מכירים יש תוכניות דוקומנטריות על אוכל ומוצאו , תוכנית על בישול ,כתבות שונות על אוכל, ביקורות מסעדות, המלצות , מתכונים ,הרבה היצע של מסעדות מכל הסוגים ומכל האפשרויות הקיימות , מכל הארצות, זה תמיד יהיה רווחי כי זה דבר שתמיד אנשים יעשו , גם אם לא יהיה להם שום דבר אחר שיוכלו לעשות ...אכילה תמיד יהיה הצורך הבסיסי ביותר!

רואים בסרטים דוקומנטרים על חיות...זה תמיד נסוב סביב דבר אחד מרכזי , השגת אוכל לרגע הנוכחי , כי אולי אחר כך לא יהיה...הישרדות!

אנחנו בני  אדם הפכנו את הצורך הבסיסי הזה למותרות...ברגע שמשהו הופך למותרות  יש לנו רגשי אשמה עליו מצד אחד ומחשבת פרס וזכיה  מצד שני....וזה נע בין שני קצוות....אסור לי!  או מגיע לי! 

האיזון מגיע כנראה כשמבינים שצריך לאכול בשביל לחיות ולא לחיות בשביל לאכול... אבל קודם מבינים את זה בראש ואחר כך לומדים מחדש להבין את זה בגוף.

בני אדם ....איזה חיה מדהימה אנחנו!

 

העניין

העניין שלשמו התכנסנו כאן...אני עצמי ואנוכי , כל כולי ומי שמעוניין לקרוא  כאן בוודאי...

הוא בעצם ההתמודדות שלי עם הבחירות  שהחלטתי לעשות במהלך חיי..

 

כל שנות חיי חיפשתי מהות ומשמעות לחיים שלי, ובלי כל קשר לדברים שכן "השגתי" בחיי , ברובם הגעתי למסקנה שהחיים פשוט קורים לי ואין לי ממש שליטה עליהם...

 

כמובן שככל שקראתי ספרים כאלה ואחרים שעוסקים בנפש ברגש ובגוף  ובהרמוניה שיכולה להיות ביניהם , הבנתי שאולי במודעות שלי אני בטוחה שהחיים קורים לי בעוד שאני למעשה  חיה בלי "הכרה" (תרתי משמע) ובו זמנית התת הכרה שלי או תת מודע שלי מאוד אחראיים לכל מה שקרה לי וקורה לי כך או אחרת.

 

ההבנה הזו שבעצם "הכל באשמתי" היא מצד אחד מאוד מתסכלת , ומצד שני היא דווקא די מעודדת.

כי מצד אחד זה די מאכזב להבין שאני יצרתי את המצבים ההם שהגעתי אליהם למרות שזה היה די מיותר.

ומצד שני לולא הייתי מגיעה למצבים האלה לא הייתי יודעת שזה תלוי בי ושאפשר אחרת.

 

בגלל עומק הסתירות שקיימות באישיות שלי, אני לפעמים מייחלת להיות בעלת זהות דיסוציאטיבית ממשית , כי אז לפחות הסתירות שהיו גרות בכפיפה אחת באותה אישיות יחידה ומבלבלות את היוצרות , לפחות לא היו מודעות אחת לשניה...

 

בכל אופן אני מוצאת סתירות גם במידע שאני קוראת עליו ואולי הבעיה נעוצה בעובדה שאני בו זמנית קוראת עכשיו , "כוחו של הרגע הזה" אקהרט טול, "כוחו של התת מודע" ד"ר גוזף מרפי , אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה"  ג`נין רות. 

בכולם (בספרים הנ"ל)  דוגלים בעובדה שכל אדם בבסיסו יכול לשנות את חשיבתו , לשנות את חייו על ידי חשיבה מסוימת , ובעצם חשיבה מסוימת היא זו שהביאה אותו עד הלום, הכוח בתוכנו ובבחירות שאנחנו עושים לאורך החיים. אבל יחד עם זאת בכולם די מסכימים שאין לנו כל יכולת לשנות את העבר שלנו, או את התנהגות האנשים שהיו סביבנו בילדותנו , או את ההשפעות שהם חוללו או שמע נאמר "חיללו" בתוכנו....ואין  ספק שזה מעורר הרבה תהיות כגון "יש כאן סתירה הלא כן?" 

 

בסיכומו של דבר..."אליה וקוץ בה" תמיד היה ניב שדיבר אליי וככל שעובר הזמן אני לומדת לקבל את העובדה שבלי החושך לא הייתי מודעת לקיומו של האור , ובלי הכוס החצי ריקה לא הייתי מודעת לכוס החצי מלאה....וכהנה וכהנה בלי סוף דימויים שמסבירים את העובדה שבעצם החיים הם אקסיומה אחת גדולה ושיש מצב שנצא מהם מבלי לדעת למה אנחנו בכלל באנו לעולם.

 

איזה נורא

איזה נורא זה לגלות שדווקא לאנשים שהכי קרובים אלייך אין סבלנות להקשיב לך?!

איזה נורא זה להבין שכל פעם שאת מנסה לשוחח איתם, את בעיניהם בעצם אגואיסטית כי לדעתם את מדברת רק על עצמך?!

איזה נורא לדעת שבעצם את לא מעניינת אף אחד, וגם הילדים שלך הפכו לזרים ובנוסף לכך הם לא מסוגלים להביע דעתם בלי להפגין חוצפה וסרקזם?!

איזה נורא זה לגלות אחרי חצי יובל שאת נשואה לאדם שפשוט לא איכפת לו מה את מרגישה?!

איזה נורא זה לדעת שהחולשות שלך אלה שלא חשבת שאת צריכה להסתיר אותם מ"אהובייך" נמצאות בשימוש חוזר של אותם "אהובייך" ?!

איזה נורא זה להגיע למסקנה שלמרות כל מה שחשבת וכל הספרים שקראת וכל מה שעשית למען ההרגשה הטובה שלך, בעצם לא מנעה לא מונעת ולא תמנע מההיסטוריה תמיד לחזור על עצמה...

איזה נורא זה להרגיש שבעצם אין מה לעשות יותר , אין דרך חזרה וגם הדרך קדימה לא נראית משהו...נשאר רק ההווה , הנוכח...וכרגע הוא לא מדהים.

איזה נורא זה להפנים שלא משנה מה תעשי , אם אנשים מסביבך לא ישתנו בו זמנית אז הכל ישאר אותו הדבר...

איזה נורא זה להבין שבעצם את אשמה בהכל ושרק שינוי במחשבה של עצמך ישנה את מה שאת מרגישה! ואולי זה בעצם מה שטוב...