איזה נורא
איזה נורא זה לגלות שדווקא לאנשים שהכי קרובים אלייך אין סבלנות להקשיב לך?!
איזה נורא זה להבין שכל פעם שאת מנסה לשוחח איתם, את בעיניהם בעצם אגואיסטית כי לדעתם את מדברת רק על עצמך?!
איזה נורא לדעת שבעצם את לא מעניינת אף אחד, וגם הילדים שלך הפכו לזרים ובנוסף לכך הם לא מסוגלים להביע דעתם בלי להפגין חוצפה וסרקזם?!
איזה נורא זה לגלות אחרי חצי יובל שאת נשואה לאדם שפשוט לא איכפת לו מה את מרגישה?!
איזה נורא זה לדעת שהחולשות שלך אלה שלא חשבת שאת צריכה להסתיר אותם מ"אהובייך" נמצאות בשימוש חוזר של אותם "אהובייך" ?!
איזה נורא זה להגיע למסקנה שלמרות כל מה שחשבת וכל הספרים שקראת וכל מה שעשית למען ההרגשה הטובה שלך, בעצם לא מנעה לא מונעת ולא תמנע מההיסטוריה תמיד לחזור על עצמה...
איזה נורא זה להרגיש שבעצם אין מה לעשות יותר , אין דרך חזרה וגם הדרך קדימה לא נראית משהו...נשאר רק ההווה , הנוכח...וכרגע הוא לא מדהים.
איזה נורא זה להפנים שלא משנה מה תעשי , אם אנשים מסביבך לא ישתנו בו זמנית אז הכל ישאר אותו הדבר...
איזה נורא זה להבין שבעצם את אשמה בהכל ושרק שינוי במחשבה של עצמך ישנה את מה שאת מרגישה! ואולי זה בעצם מה שטוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה