ולחשוב על דברים שאני מודה שלא חשבתי עליהם כבר די הרבה זמן.
אסרטיביות זה דווקא הצד היותר חזק באופי שלי, אבל גיליתי שלפעמים אסרטיביות אצל נשים מצטיירת
לאנשים אחרים כתוקפנות ,התגוננות ולפעמים אף ציניות.
אצלנו למשל במשפחה אם אבא צועק משמע ש..."ביג דיל ...הוא הרי תמיד צועק אז מי באמת מתייחס
לצעקות שלו?!" והרי "גם ככה עוד שנייה זה הרי יעבור לו" , הרבה פעמים הוא אומר הרבה דברים
שהוא לא מתכוון אליהם ... לפעמים מתוך רעב, לפעמים מרוב עצבים על משהו או מישהו אחר
...ובכלל כמה פעמים קרה שהוא אמר "לא" לילדים על משהו שהם ביקשו בלי לבדוק אם ה"לא" בכלל
אפקטיבי ובסוף ה"לא" הזה הפך ל"כן".... לרוב זה קורה כשהוא אומר "לא" סתם בלי שום הסבר הגיוני
ובסוף ההסבר של הילדים כן משכנע.
אבל אוי ואבוי, חס וחלילה אם האימא ,אחת לכמה זמן , מדברת בקול קצת יותר רם מהרגיל או מבקשת
משהו או רוצה שיקשיבו לה, אז ישר היא אגואיסטית, פריקית של שליטה, וכחנית ,דרמתית , רגישה
מידי , או פשוט היא צריכה לקבל מחזור כנראה.... או אולי אלה הם שינויי ההורמונים של גיל המעבר
....ובכלל כמה דברים כבר המציאו בני אדם כדי להסביר כעס של אישה שמרגישה שלא מקשיבים לה?!
כשבאמת רוב הזמן היא מדברת לקירות, ורוב הדברים שהיא מבקשת נתקלים ב"אחר כך", "מחר כך",
"לא עכשיו" , "עוד מעט" "יותר מאוחר" "חובה עכשיו?" ...ולסוף נשכחים לחלוטין...אבל לא נורא ,היא
אימא היא כבר תעשה את זה בעצמה או שהיא תאלץ להתאזר בסבלנות כי זה מה יש , את המשפט
"אם אין אני לי , מי לי" אומרות נשים מיואשות וגברים חרמנים.
אני זוכרת לילה אחד לפני משהו כמו 17-18 שנים בערך.... עוד לפני שהמרפסת שלנו הפכה
לסלון....ישבתי בשעה 4:00 לפנות בוקר, לא נרדמת , ודיברתי לעצמי בקול רם בלי לשים לב, עד כדי
כך שבעלי פתאום בא למרפסת ושאל עם מי אני מדברת , ואני עניתי לו בשיא הפשטות "עם הקירות..."
ואז קלטתי מה אמרתי ופרצתי בבכי מר ... ומה קיבלתי כתגובה?!...גבר עם עיניים נפוחות משינה
בפרצוף מלא שאט נפש וזלזול תהומי שמגלגל עיניים בחוסר סבלנות ואומר " את פסיכית" ומסתובב על
עקביו וחוזר לישון..ככה ממש ... לא חיבוק לא נחמה......(ואיך אומרים הערסים) ולא עמייאת... רגישות
?! לא צד חזק אצלו, מעולם לא היה.
בפעם הראשונה שביקשתי מבעלי משהו...ייללתי את הבקשה במין פינוק כזה כמו שאימא שלי תמיד
מייללת כשהיא רוצה משהו....והתגובה שלו הייתה נביחה כועסת "מה את מייללת, פשוט תבקשי!" היום
כשאני מבקשת באסרטיביות משהו הוא נובח "מה את נותנת פקודות?"
אני זוכרת שבהתחלה נעלבתי וניסיתי לא לדבר איתו ימים שלמים....אבל מלבד העובדה שאני לא ממש
מסוגלת להיות כזאת, הוא גם מציקן "מה ? עכשיו את לא מדברת אתי? ...בלה בלה בלה...." .נובח כמו
כלב ומיילל כמו חתול...כי לו מותר.
בשלב יותר מאוחר כבר הפסקתי לשתוק ולהיעלב ופשוט למדתי כן להגיד לו מה אני באמת מרגישה...
אבל יש לזה תג מחיר לצערי , עד היום בעצם, להגיד מה אני מרגישה עולה לי ברוב המקרים בריב, זה
לא עובר אצלו בקלות , וההסבר לזה מאוד פשוט , הוא שונא לטעות ולא מסוגל להודות בזה ,הוא רק
מסוגל אחרי כמה שעות כמו חתול מתפנק לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה , או שהוא מלטף, נוגע
,עושה פרצופים של דובי, או שהוא מפצה אותי בקניית שטויות מיותרות , אבל אף פעם הוא לא יגיד "אני
טעיתי , את צדקת! " זה לא מכבודו. בקיצור הוא מתנהג כמו חיה, או כמה חיות ואחרי זה הוא לא מבין
למה אני כועסת עליו.
עד היום אני מוצאת את עצמי חוזרת ואומרת את אותו משפט "נשבעת לך שאין לי מושג איך לדבר איתך
,כי לא משנה איך אני אדבר אתה מתעצבן עליי" "אתה חסר סבלנות, אי אפשר לדבר איתך"
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שלרשום לו פתקים עובד הרבה יותר טוב...
"____, הנורה נשרפה , תחליף אותה בבקשה לפני שיחשיך, תודה , ____ "
אני זוכרת שהייתי בהריון חודש שמיני...התעוררתי לילה אחד מכאבים שלא ידעתי אם הם צירים או לא
,כמו שקורה להרבה נשים בהריון הראשון, הערתי אותו שכואב לי....וכל מה שהוא יכל לנבוח לי "מה את
רוצה שאני אעשה?" בכעס .. אז הסתובבתי נעלבתי, סבלתי בשקט, ושתקתי , בסופו של דבר ביום
הלידה פשוט התקשרתי אליו לעבודה, הכנתי לי תיק ולו סנדוויצ`ים ואמרתי לו " עכשיו, קח אותי לבית
חולים יש לי צירים כל 3 דקות ! " משפט אחד במהירות ובשיא האסרטיביות...שנינו היינו בני 23 ..תארו
לכם....כשאני חושבת על זה היום...בסה"כ היינו ילדים...
אז ככה שכל חיי למדתי בלית ברירה להיות אסרטיבית וגם מניפולטיבית על מנת לקבל מה שאני רוצה
ולפעמים נתקלתי בביטויים ה"שנונים" כמו `כן המפקד`, `מה את נותנת פקודות ?!` `תפסיקי להעיר
הערות` ועוד כל מיני כאלה "חוכמולוגיות" בלתי נדלות שכאלו, שלמדתי לא להתייחס אליהן ברצינות.
אסרטיביות עזרה לי דווקא עם הילדים בדרך כלל, "תזרוק את הזבל , ווקשה" "תשטפו כלים ווקשה"
תקפלו את השמיכות ווקשה" ובכלל ה"ווקשה" הזאת זו מילה רבת עוצמה בשבילי, עד היום אני
משתמשת בה , לרוב היא עוזרת , לפעמים נשכחת, ואני באמת לא משתמשת בה הרבה, ומעדיפה
כבר לעשות בעצמי.
......אז כן, קשה מאוד להיות אישה אסרטיבית ...זה לא עובר בשקט כמו אצל גברים ולא משנה שאנחנו
במאה ה- 21 , רוב הזמן מאמינים בשוויון ולא מתים במיוחד על שובניזם, בכל זאת עדיין קשה.
