התוכנית שראיתי בדוקו (ערוץ 8 ב - yes) על מרינה אברמוביץ-האמנית הנוכחת
והספר שהתחלתי לקרוא - איש לומד לעוף- על האפשרות לחיים יצירתיים/רונה רענן שפריר - ....
הביאו אותי דווקא חזרה לכינוי שלי פה....תזזאטית הוא הרי אני במלואי....מאוד פעילה, מאוד יצירתית אבל לפעמים מושבתת ומרוקנת...
אני אצטט לכם קטעים ...שאחריהם לא יכולתי להירגע...הרגשתי כמו גל ענק של וודאות לא וודאית מהסוג המוזר הזה....
ואח"כ במקרה או שלא במקרה פתחתי את הטלוויזיה בדיוק בשנייה הראשונה לתכנית הזאת על מרינה...שגרמה לי לסערה גדולה בנפש...
"כאשר נבחנו התכונות המשותפות לאנשים יצירתיים, התגלה שלאנשים אלה יש סיבולת גבוהה למצבים של עמימות ורב משמעות, ונטייה לחשיבה פרדוקסלית. ה"יצירתיים" אינם נולדים עם יכולת זו, אלא מבינים בהדרגה שכדי להיות יצירתיים הם חייבים להתמסר לתחושות של "לדעת ולא לדעת" במילים אחרות , יוצרים מסכימים לשהות במקום השקט-רוטט של אי ידיעה פעילה, כי הם מרגישים שהמקום הזה יעזור להם להוליד את יצירתם."
עוד ציטוטים מרשימים מהספר...(ולחשוב שאני רק בתחילתו....)
"כשאומרים לי שזה מייאש, אני משיבה שמייאש מאוד לחשוב על כך שהכול נרקב בסוף,ועם זאת , רקבוביות האדמה היא החומר הפורה ביותר בעולם."
"כיצד מתרחש המעבר בין רקבוביות לפוריות? אחד המפתחות לתהליך פורה הוא ההבחנה בין סוגים שונים של אי ידיעה"
והקטע שהכי עשה לי את זה...
"עליי לעדן ולדייק: אי ידיעה פעילה אינה זהה לאותו "ריק אינסופי" שעליו מדברים מחפשי ומוצאי הדרך בעולם הרוחני מאז ומתמיד. אי ידיעה פעילה מחזיקה אותנו בו בזמן בשקט ובחוסר מנוחה. יש איזו תזזית, קול קורא, משהו פנימי שמבקש אחיזה, ובאותו זמן יש גם הסכמה לכלום, מין שקט דחוף."
זה מזכיר לי תקופות של יצירתיות ממשית שהיו לי....בהם לא הייתי מודעת לקיום העולם סביבי, לא זמן, לא אוכל, לא אנשים מסביב יכלו להזיז אותי מהמקום היצירתי ששהיתי בו ומצד שני אם הייתם שואלים אותי מה יהיה בהמשך לא הייתי יכולה כלל לענות לכם, כי בעצמי לא ידעתי...זו הייתה תקופה מופלאה בחיי שבה הייתי ביצירה נטו , היצירה הייתה בריחה מהשגרה ...אני מתגעגעת להרגשה שלי בזמנו. מכיוון שההרגשה הייתה שאני לא עושה כלום ובכל זאת עושה משהו...הרגשה מאוד דומה שחוויתי גם בהריונות של שלושת ילדיי.
- אני בחופש עכשיו, בחופש שלי אני לא נוסעת לאף מקום , כי אין לי משאבים כספיים לנסיעה לחו"ל או לאן שהוא אפילו בארץ, החופש שלי כרגע זה לקום ב7:30 במקום ב4:00 בבוקר, אני משתדלת לא לעשות כלום, למרות שזה קשה לי , מצד אחד אני רוצה לנצל את הזמן שלקחתי לעצמי כדי לעשות דברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם ביום יום הרגיל, מצד שני אני מרגישה שהזמן שלי מבוזבז ואני נורא רוצה לעשות דברים בכיף , לשנות אווירה , לנסוע, לגוון לי את השגרע...מכיוון שהילדים גדולים ועצמאיים אני ובעלי די מוצאים את עצמנו עושים דברים כמו זוג צעיר או זקן...תלוי מאיזה כיוון מסתכלים...השבת הזאת נסענו לשוק בדלית אל כרמל...ואח"כ ישבנו במסעדה נחמדה , לא להאמין כמה בהרים המזג אויר יותר נעים מליד הים...היה ממש כיף.
- ועכשיו למשהו קצת פחות חביב...באופן יחסי...תסלחו לי מראש על הבוטות שאולי תופק פה ואולי זה לא פוליטיקלי קורקט לכתוב את זה...אבל אני אנושית (shit) ...אני קוראת עיתון בשירותים...כמו רוב האנשים (וזה רק בהשערה שאני נורמלית כמו כולם) , לפעמים אני קוראת כתבה שלמה על פני כמה ימים....כל פעם קטע...תלוי בצרכים (תרתי משמע)
השבוע הייתה כתבה בידיעות 7 ימים על הגירושים של טום קרוז וקייטי הולמס...שזה מעניין לי את התחת.....כי כבר קראתי את שאר הכתבות שעניינו אותי ועכשיו עברתי לאלה שאין לי ברירה ואיתם אני מעבירה את הזמן היקר הזה בבית שימוש...
קראתי פסקה ראשונה והרגשתי חרא ....כלומר לא החרא הרגיל... אלא סתם נאחס...איך מצד אחד העיתונאים / פפארצי נכנסים לתוך הנשמה של אנשים אחרים ואיך אנשים אחרים גם נותנים להם לעשות את זה .... ואיזה דוחה זה ...ואיך זה מסביר מצויין למה שירותים זה המקום הנכון לקרוא את הדברים האלה....:-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה