הכיסוי

כך בתהום הנשייה

היא הולכת ומשילה

את קליפות התהייה

שהיו הכיסוי שלה



כיסוי שמנע מלראות

בסוג של בריחה בעיוורון

את ראיית הבאות

ואת הדרך לפתרון



הדרך שממנה האור

נגלה לפניה פתאום

בזכות השלת העור

הורד ממנה מחסום

הרהורי כפירה

יש האומרים שאם גן עדן הוא אחרי החיים ,אז זה אומר שהחיים הם הגיהינום.

יש כאלה שטוענים שהחיים תעתועים והאמת נמצאת בתת מודע כגלם היהלום.

יש כאלה שמוכנים למות בהשלמה מלאה למען מטרה שבעיניהם היא נעלה.

יש כאלה שמוכנים לסבול בעודם בחיים ,רק על מנת לנשום עוד קורטוב נשימה.

יש כאלה שמשנים את כל חייהם רק בגלל מילה.

יש כאלה שנשארים כמו שהם רק בגלל אשמה.

יש כאלה שבלי עכבות מנסים לשנות את העולם.

יש כאלה שבגלל פחד או נוחות נגררים אחרי כולם.

יש כאלה שמאמינים במנהגים ופולחנים, ללא צורך בהבנה.

ויש כאלה שמספיק להם להאמין רק בכוחה של האמונה.

בדיחות של חרשים

בזמן האחרון הרשומות (או 'שמע' נקרא להם פוסטים) שלי היו די עגומות ...
הן בדרך כלל נגעו לעובדה שאני כותבת , בגלל שכשאני כן מדברת אני נתקלת לרוב  באוזניים ערלות (לא שלי )
החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ולנסות להצחיק ואולי אף לשעשע אתכם במקום לילל, להלין, לבכות , להתלונן , לקטר...
(למה לעזאזל תמיד יש יותר מילים שליליות מאשר מילים חיוביות...?!) 

חשבתי לתומי שבשביל הפוליטיקלי קורקט אם יש בדיחות על השואה ...
בטוח יש בדיחות על כבדות שמיעה/ חירשות ..

נכון? הגיון צרוף....שמעו....חיפשתי בכל גוגל...דל מאוד ...דליל ביותר.... באתר הזה מצאתי רק בדיחה אחת וגם היא לא משהו ....

אסרטיביות ונשים ....

הרשומה הזאת התחילה כתגובה לעופרD , אני מודה לך עופר על ההשראה, וגרמת לי כמובן להיזכר

ולחשוב על דברים שאני מודה שלא חשבתי עליהם  כבר די הרבה זמן. 

אסרטיביות זה דווקא הצד היותר חזק באופי שלי, אבל גיליתי שלפעמים אסרטיביות אצל נשים מצטיירת

לאנשים אחרים כתוקפנות ,התגוננות ולפעמים אף ציניות.

אצלנו למשל במשפחה אם אבא צועק משמע ש..."ביג דיל ...הוא הרי תמיד צועק אז מי באמת מתייחס

לצעקות שלו?!" והרי "גם ככה  עוד שנייה זה הרי  יעבור לו"  ,  הרבה פעמים הוא אומר הרבה דברים

שהוא לא מתכוון אליהם ... לפעמים מתוך רעב,  לפעמים מרוב עצבים על משהו או מישהו אחר

 ...ובכלל כמה פעמים קרה שהוא אמר "לא" לילדים על משהו שהם ביקשו בלי לבדוק אם ה"לא" בכלל

אפקטיבי ובסוף ה"לא" הזה הפך ל"כן".... לרוב זה קורה כשהוא אומר "לא" סתם בלי שום הסבר הגיוני

 ובסוף ההסבר של הילדים  כן משכנע.

אבל אוי ואבוי, חס וחלילה אם האימא ,אחת לכמה זמן , מדברת בקול קצת יותר רם מהרגיל או מבקשת

משהו או רוצה שיקשיבו לה, אז ישר  היא אגואיסטית, פריקית של שליטה, וכחנית ,דרמתית , רגישה

מידי , או פשוט היא צריכה לקבל מחזור כנראה.... או אולי אלה הם שינויי ההורמונים של גיל המעבר

 ....ובכלל כמה דברים כבר המציאו בני אדם כדי להסביר כעס של אישה שמרגישה שלא מקשיבים לה?!

כשבאמת רוב הזמן היא מדברת לקירות, ורוב הדברים שהיא מבקשת נתקלים ב"אחר כך", "מחר כך",

"לא עכשיו" , "עוד מעט" "יותר מאוחר" "חובה עכשיו?" ...ולסוף נשכחים לחלוטין...אבל לא נורא ,היא

אימא היא כבר תעשה את זה בעצמה או שהיא תאלץ להתאזר בסבלנות כי זה מה יש , את המשפט

"אם אין אני לי , מי לי" אומרות נשים מיואשות וגברים חרמנים.

אני זוכרת לילה אחד לפני משהו כמו  17-18 שנים בערך.... עוד לפני שהמרפסת שלנו הפכה

לסלון....ישבתי בשעה  4:00 לפנות בוקר, לא נרדמת , ודיברתי לעצמי בקול רם בלי לשים לב,  עד כדי

כך שבעלי פתאום בא למרפסת ושאל עם מי אני מדברת , ואני עניתי לו בשיא הפשטות "עם הקירות..."

ואז קלטתי מה אמרתי ופרצתי בבכי מר ... ומה קיבלתי  כתגובה?!...גבר עם עיניים נפוחות משינה

בפרצוף מלא שאט נפש וזלזול תהומי שמגלגל עיניים בחוסר סבלנות ואומר  " את פסיכית" ומסתובב על

עקביו וחוזר לישון..ככה ממש ... לא חיבוק לא נחמה......(ואיך אומרים הערסים)  ולא עמייאת... רגישות

?! לא צד חזק אצלו, מעולם לא היה.

בפעם הראשונה שביקשתי מבעלי משהו...ייללתי את הבקשה במין פינוק כזה כמו שאימא שלי תמיד

מייללת כשהיא רוצה משהו....והתגובה שלו הייתה נביחה כועסת  "מה את מייללת, פשוט תבקשי!" היום

כשאני מבקשת באסרטיביות משהו הוא נובח "מה את נותנת פקודות?"

אני זוכרת שבהתחלה נעלבתי וניסיתי לא לדבר איתו ימים שלמים....אבל מלבד העובדה שאני לא ממש

מסוגלת להיות כזאת, הוא גם מציקן  "מה ? עכשיו את לא מדברת אתי? ...בלה בלה בלה...." .נובח כמו

כלב ומיילל כמו חתול...כי לו מותר.

בשלב יותר מאוחר כבר הפסקתי לשתוק ולהיעלב  ופשוט למדתי כן להגיד לו מה אני באמת מרגישה...

אבל יש לזה תג מחיר לצערי , עד היום בעצם,  להגיד מה אני מרגישה עולה לי ברוב המקרים בריב, זה

לא עובר אצלו בקלות , וההסבר לזה מאוד פשוט , הוא שונא לטעות ולא מסוגל להודות בזה ,הוא רק

 מסוגל אחרי כמה שעות כמו חתול מתפנק לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה , או שהוא מלטף, נוגע

,עושה פרצופים של דובי, או שהוא מפצה אותי בקניית שטויות מיותרות , אבל אף פעם הוא לא יגיד "אני

טעיתי , את צדקת! " זה לא מכבודו.  בקיצור הוא מתנהג כמו חיה, או כמה חיות ואחרי זה הוא לא מבין

למה אני כועסת עליו. 

עד היום אני מוצאת את עצמי חוזרת ואומרת את אותו משפט "נשבעת לך שאין לי מושג איך לדבר איתך

,כי  לא משנה איך אני אדבר אתה מתעצבן עליי" "אתה חסר סבלנות, אי אפשר לדבר איתך" 

בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שלרשום לו פתקים עובד הרבה יותר טוב...

"____, הנורה נשרפה , תחליף אותה בבקשה לפני שיחשיך, תודה , ____ "  

אני זוכרת שהייתי בהריון חודש שמיני...התעוררתי לילה אחד מכאבים שלא ידעתי אם הם צירים או לא

,כמו שקורה להרבה נשים בהריון הראשון, הערתי אותו שכואב לי....וכל מה שהוא יכל לנבוח לי "מה את

רוצה שאני אעשה?" בכעס .. אז הסתובבתי נעלבתי, סבלתי בשקט,  ושתקתי , בסופו של דבר ביום

הלידה פשוט התקשרתי אליו לעבודה, הכנתי לי תיק ולו סנדוויצ`ים ואמרתי לו " עכשיו, קח אותי לבית

חולים יש לי צירים כל 3 דקות ! " משפט אחד במהירות ובשיא האסרטיביות...שנינו היינו בני 23 ..תארו

לכם....כשאני חושבת על זה היום...בסה"כ היינו ילדים...

אז ככה שכל חיי  למדתי בלית ברירה להיות אסרטיבית וגם מניפולטיבית על מנת לקבל מה שאני רוצה

ולפעמים נתקלתי בביטויים ה"שנונים" כמו `כן המפקד`, `מה את נותנת פקודות ?!` `תפסיקי להעיר

הערות` ועוד כל מיני כאלה "חוכמולוגיות" בלתי נדלות שכאלו, שלמדתי לא להתייחס אליהן ברצינות.

אסרטיביות עזרה לי דווקא עם הילדים בדרך כלל, "תזרוק את הזבל , ווקשה" "תשטפו כלים ווקשה"

 תקפלו את השמיכות ווקשה"  ובכלל ה"ווקשה" הזאת זו מילה רבת עוצמה בשבילי, עד היום אני

משתמשת בה , לרוב היא עוזרת , לפעמים נשכחת, ואני באמת לא משתמשת בה הרבה, ומעדיפה

כבר לעשות בעצמי.

......אז כן, קשה מאוד להיות אישה אסרטיבית ...זה לא עובר בשקט כמו אצל גברים ולא משנה שאנחנו

במאה ה- 21 , רוב הזמן מאמינים בשוויון ולא מתים במיוחד על שובניזם, בכל זאת עדיין קשה. 

חינוך - מושג טעון שיפור

מחר מתחילה שנת הלימודים החדשה.

הבלוגים מלאים ברשומות שמאחלות כל טוב ושנה מוצלחת לכולם, עצות מסוגים שונים, החל מאיזה ספרים ומחברות לקנות ועד עם איזה כריך בריאות עדיף לשלוח את ילדך לבית הספר...

העיתונים והמגזינים מלאים בכתבות מיוחדות לכבוד פתיחת  שנת הלימודים החדשה הבאה עלינו לטובה כך כולם מקווים ...

תוכניות טלוויזיה מלאות בדיונים בנושא הנ"ל, עצות ממומחים, וכתבות על שיווק מוצרים לבית הספר....

אז למה שאמציא את הגלגל מחדש גם אני?!?

במיוחד שכרגע נשאר לי רק ילד אחד שיש לו רק עוד שנתיים להיות במסגרת ה"חינוכית" הזאת , וכל מה שהוא היה צריך לבית הספר בשלב הזה זה קלסר אחד עם דפים ועט....

בשבועות האחרונים כולנו נכנסנו לעניין , אנחנו כותבים ונזכרים בסיפורי ילדותנו  בבית הספר....השרביט שהועבר היה לעט נובע  של זכרונות מקסימים של כולנו....

ומצד שני....

העולם הולך ומתמלא בסיפורים קשים על אלימות, ובתוך העולם הזה גם אנחנו ,מדינת ישראל , הטרדת ילדים ע"י מבוגרים, אונס קבוצתי של ילדה ע"י נערים , לינצ'ים של ילדים בילדים אחרים בגלל גזענות , אלימות מילולית ופיזית על כל צעד ושעל, ודווקא כאן בישראל?! דווקא אנחנו העם היהודי שעבר כל כך הרבה תלאות בהיסטוריה הקשה שלנו...

היסטוריה גם ככה זה מקצוע שאנחנו שונאים לרוב ללמוד לא רק בגלל יובש הפרטים בו אלא כי כבר נמאס, אנחנו תמיד החלשים מול החזקים, המיעוטים מול הרבים מאיתנו, תמיד מלחמה, תמיד בקרב, תמיד קשה לנו,  העם שתמיד סובל.... אנחנו העם היהודי ששום דבר לא בא אצלנו בקלות....כמו שקראתי השבוע במכתבי תגובה למערכת ידיעות אחרונות שנשלחו ע"י אימא אחת, הילדים כבר מבולבלים כי בכל חג 'עומדים עלינו לכלותנו' עם אחר, אז הכל מתבלבל אצלם...יוונים, פרסים ,מצרים, נאצים....ולמה שלא יתבלבלו באמת?!

למה אנחנו עדיין מחשיבים את עצמנו "עם נבחר"  נבצר מבינתי?!?  מזמן כבר היינו צריכים להרגיש חסרי ביטחון ועם דימוי עצמי נמוך ביחס לאמירה העתיקה הזאת....איזה עם נבחר ואיזה נעליים, ותנחשו מה?!? אנחנו גם לא מיוחדים בכלל ....עובדה שיש גם  בהיסטוריה של העולם הרבה  עמים אחרים קטנים שעמים גדולים ושולטים יותר ניסו להכחיד אותם או לגרום להם להרגיש נחותים, זה קרה וזה עדיין קורה !

חינוך זה מושג שעיוותו אותו כבר מזמן, תסבירו לי מה חינוכי בללמוד ש- 2+2=4 ?  או ששנת קום המדינה היא 1948 ?  או שחיים נחמן ביאליק כתב את "קן לציפור בין העצים" ? או שאקסיומה היא משפט ללא פיתרון?  ותבינו שאני חלילה לא אומרת שילדים מכל הדורות לא צריכים ללמוד את הדברים האלה, כי הם בהחלט צריכים!!!!     אבל אל תקראו לזה חינוך , תקראו לזה ידע ומדע!

חינוך זה משהו אחר לגמרי, חינוך לרוב בא מהבית, נרצה או לא נרצה, הוא נוצר מהמנטליות של תרבות וחברה מסוימים שמהם באנו לטוב ולרע , הוא שונה  ממקום למקום בכל העולם , כמובן שאפשר ואפילו רצוי  להכניס חינוך במערכת השעות, אבל הוא נפרד ממידע מדע והבנה של מקצועות אחרים.

ואל תספרו לעצמכם סיפורים....לא לאחר לשיעור ,לא להבריז מהשיעור, לא ללעוס מסטיק, לא להתפרץ כשהמורה או תלמיד אחר מדברים , וכן להצביע , זה לא חינוך, זה כללי התנהגות ונימוס אלמנטרי.

מערכת החינוך צריכה להיקרא מערכת מידע  ולא שאני לא בעדה אבל אני חושבת שלגרום לילד לדקלם משהו במבחן (אפילו אם הוא "מדקלם" את זה בכתיבה) בידיעה ששתי שניות אחרי זה הוא ממילא ישכח את זה , זה לא להקנות ידע באמת , זה סתם בזבוז זמן משווע , בזמן הזה יכולנו ללמד את הילד הזה על תרומתו האפשרית לבריאות החברה בעולמנו , ואיך באמת רצוי להתנהג לזולתו. 

חינוך זה מושג שמזמן עיוותו לו את הצורה, לדעתי חינוך אמור לגרום  לאדם להיות כשיר ומוכשר בחברת אנשים בעולם , בעוד שמערכת ה"חינוך" הקיימת מפלה בין אלה שמתקשים ללמוד בדרך הזאת לבין אלה שלמרות הקושי כן מצליחים לעבור בחינות,  הניצחון הוא בעצם ניצחון של הזיכרון לטווח קצר על פני ניצחון של ידע אמיתי שילדים היו עשויים להפנים , זה ניצחון של כמויות על פני איכויות, ניצחון של של דקלום חומר על פני כלים להבנתו.

בואו ונודה בזה ...כמה פעמים קרה לכם שהילדים שלכם באו וביקשו עזרה בשיעורי בית ובאמת מיד זכרתם על מה ומי מדובר?!?  נכון שלקח לכם כמה שניות להזכר וזה עוד במקרה הטוב?!  נוסחאות במתימטיקה?! מישהו באמת יכול לזכור אותן בלי איזה ריענון מקדים? אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל אני למרות שהייתי תלמידה די טובה בסה"כ  ,כבר נתקלתי במקרים האלה שפשוט לא זכרתי , לעומת זאת את שיעורי החברה הספורים שהיו אצלנו רק בכיתה ז' לצערי ,בהם הסבירו לילדים למה רצוי לכבד אחד השני, ולא לפגוע אחד בשני, אותם אני זוכרת טוב עד היום...

הלוואי שכשהייתי ילדה היו יושבים יותר ומסבירים לי גם שלהיות שונה זה בסדר, שכל אחד מיוחד בפני עצמו, שאין אדם שאין בו יופי וכישרון, שכולנו בני אדם ומגיע לנו לחיות בשלום עם עצמנו,

הלוואי שהיו נותנים לנו שיעורי הערכה עצמית וביטחון עצמי, וזה כבר היה משנה את כל הגישה של אנשים אחד לשני....

כי רוב המלחמות, פוליטיקות , שחיתויות ,אלימות, קורות דווקא מתוך העצמי העמוק ביותר של עצמנו , לקבל את עצמנו כמו שאנחנו יגרום לנו לקבל אחרים כמו שהם, וזה בעיניי חינוך אמיתי של בני אדם.

שרביט "בחזרה ללימודים"

 וכמו שאמרתי ל Dnightcat  אני אקבל את זה כאתגר....

למרות שנות אור מאז שלמדתי , אני מקווה

שיהיה לי מספיק זיכרון לטווח ארוך למרות הסניליות לטווח קצר

שמאיימת עליי ממרום גילי....

הסבר יותר מפורט כאן : הצלצול הוא בשבילי

 האם תוכלו לנקוב בשמות המחנכות שלכם לאורך בית הספר היסודי?

שמות פרטיים זה מספיק....

כמובן שהתשובה מוכיחה מעל לכל  ספק שהזיכרון לטווח ארוך

עובד יותר טוב אצלי....

המורה הראשונה שלי הייתה מורה מצוינת בשם חדווה ,

בכיתות א`-ב` בשנתיים הראשונות הייתי בבית

ספר אחר ואח"כ בנו בית ספר ממש ליד ביתי ועברתי אליו,

המורה בכיתה ג` הייתה נהדרת גם, מוזר

אבל אני לא זוכרת את שמה הפרטי רק שם המשפחה שלה....שהיה -מצליח-....

אני זוכרת שהיא עשתה עם הכיתה שלנו סרט הרפתקאות

וניסתה נורא לגרום לי לקבל ביטחון ושמה אותי בתפקיד חשוב בסרט... .

כשאני חושבת על זה היום....היא הייתה ממש מדהימה יחסית למורים

היבשים של פעם, לצערנו בגלל טראומה אישית בחייה

היא עזבה לפני סיום השנה (בעלה נהרג)...,

בכיתה ד` הייתה לנו מורה חיילת , אני חושבת שקראו לה דינה

אבל לא חותמת על זה....בתקופה ההיא ניסו לעשות שיטה של למידה בקבוצות...

בשבילי כילדה לא מקובלת ושנואה זה היה סיוט אחד גדול  ..

זכור לי שבכיתה ו`הייתה מורה אחת למולדת/ טבע ומדע שאני לא זוכרת את שמה

אבל בשיעורים שלה פרחתי ונהניתי מאוד ,

בכיתות ה`-ח` אני כבר לא זוכרת מי היו המחנכות, כל הזמן התחלפו לנו.....

הייתי בבית ספר יסודי רגיל  א`-ח`,  

בזמני לימוד בחטיבות היה בדרך כלל שמור רק לפנימיות .

עכשיו אעבור רק על מורים מסוימים שאני זוכרת,

למשל  המורה לצרפתית בכיתה ז`-ח`

הייתה מספרת בדיחות גסות בשיעור והבנים ריירו עליה..

לא זוכרת את שמה,יש לציין שחוץ מלהגיד "מה השעה?"  בצרפתית

לא הצלחנו ללמוד אצלה... אולי כן אבל  לא מה שהתכוונו ללמוד...

את התיכון חילקתי בין שלושה בתי ספר...בכיתה ט` היתי בבית חרושת לציונים

עד שלא יכולתי לסבול להיות שם,

בכיתה  י` ועד חנוכה של כיתה  יא`עברתי לבית ספר חקלאי,

אני זוכרת משם מורה מדהים לפיזיקה ומתמטיקה קראו לו יוסף בלדרמן שכל

הזמן היה אומר "מינימום –מקסימום" במבטא צרפתי אבל הוא היה מורה ממש טוב.

הייתה מורה לכימיה ,כוסית , שהבנים בשיעור מעבדה ליטפו לה את התחת מאחורי גבה

והיא הייתה קופצת ומסמיקה (אני רק מנחשת)

לא זוכרת את שמה אבל אנחנו קראנו לה שכבות גיאולוגיות...בגלל הרבה מייק אפ

שהיא שמה על הפנים....

אח"כ בחנוכה יא` עברתי לגור בקיבוץ ואז עד הבגרות הייתה התקופה היפה

ביותר של הנערות  שלי, בבית ספר המשותף,

שם שיניתי את כל התדמית שלי לטובה,

המחנך שלנוהיה יוסי פולק מהקיבוץ שבו גרתי ,

מורה לתנ"ך מקסימה בשם נעמי שלדעתי כבר נפטרה בינתיים....

זהו...זה מה שאני זוכרת.כרגע ..בטח מחר אני אזכר בעוד..

מכירים את המשפטים האלה שמורים תמיד אומרים?

"הצלצול הוא בשבילי", וכאלה?

איזה משפט המורה שלכם תמיד הייתה אומרת? 

חוץ מה"מינימום – מקסימום " של בלדרמן (לא לשכוח להגיד אתזה במבטא צרפתי)

אני לא ממש זוכרת הברקות או אמירות מעניינות

יש את הרגילות "יש לי עיניים בגב"

"אל תתנדד בכיסא, ואז בום טראח נפילה של תלמיד שייקץ)

"לך מיד החוצה" לילד שהפליץ לנו את הכיתה

ואנחנו נאלצנו להישאר עם הריח...

אבל פתאום נזכרתי במורה אחד לספרות שהיה לי בכיתות יא`-יב`  

בדיעבד הייתי אומרת שהוא מאוד כריזמטי אבל אם הייתם שואלים אותנו הנוער

בשלב ההורמונים המתפתחים חשבנו שהוא סוטה מין

כי כל פעם שהוא הקריא קטע שהוא  קצת יותר בעל אופן מיני הוא

היה עושה פרצופים של אשמדאי שוחר לטרף ומרייר ....

וכמובן בילדות כשכבר הייתה  מורה שעשינו לה את המוות

הייתי שותפה פעילה כי בקטעים האלה הרגשתי שאני חלק מהחברה...

בשבילי זו הייתה אתנחתא מהמסכנות הפרטית שלי .

 ארוחת העשר המוצלחת ביותר היא כמובן פיתה עם שוקולד. לא ככה?

ברור שכן!

אבל בגלל שזה כל כך צפוי

אני אספר דווקא  על סנדוויצ`ים הכי גרועים שאפשר לשלוח ילד

לבית ספר  ולגרום בזה לחיי החברה שלו לקמול טרם פריחתם...

וזה סנדוויצ`ים נקניק סלאמי או ביצה קשה....

רע ,  רע מאוד !!! ...

אם אתם אוהבים את ילדיכם השכילו מראש ואל תעשו זאת.

הדרך בה נהגתם לבלות את ההפסקה הגדולה

הייתה משחק עם החבר`ה בחצר/קריאת ספר

בכיתה/הכנת שיעורים/העתקת שיעורים/אחר:

אני הייתי משתדלת להתחבא כדי שלא יציקו לי ,

או שהייתי מתבודדת עם שתי החברות הטובות היחידות שהיו לי 

בגלל אותה סיבה,

בתיכון זה כבר היה אחרת ובשנתיים האחרונות בקיבוץ נוספה

פינת העישון ליד הים שהיינו מתפלחים אליה בהפסקה ,

לא חינוכי בעליל...

אבל לפחות כך נמנעתי מגורל עגום של להיחשב ללפלפית (חנונית בימינו) .

  המקצוע שהכי שנאתם בבית הספר היה  היסטוריה  כי

אני באמת צריכה להסביר או שזה די מובן ?!

 והכי אהבתם ללמוד

בעיקרון זה היה נורא תלוי מי המורה, אבל בעיקר הכי אהבתי מדע וגיאוגרפיה

ומנגד דווקא ספרות מאוד אהבתי , אנגלית גם אהבתי מאוד....ב

עיקר שהיו בזמנו את כל התוכניות של הטלוויזיה לימודית של פעם

(מי שזוכר)

אף פעם לא קיבלתם 100 בהרבה מקצועות לא קיבלתי 100 ,

לפעמים בגיאוגרפיה או ספרות אבל

לרוב הממוצע שלי היה 8-9 

הייתי מהתלמידים האלה ששומעים ביום הורים את המשפט הנצחי "יש לה

פוטנציאל אך אין לה מוטיבציה"

הייתה נהוגה אצלכם תלבושת אחידה?

איך נתתם לה את הטאץ` האישי שלכם? 

 כן, עד שהגעתי לקיבוץ בכל בתי הספר שלמדתי הייתה את אותה התלבושת ,

רק תלבושות ההתעמלות היו שונות מבית ספר לבית ספר ,

לרוב היה ג`ינס וחולצת כפתורים בצבע תכלת,סוודר כחול לחורף ,

בילדות הייתי חייבת טריקו מתחת כי התביישתי בניצנים שלא הולבשו בחזיה בזמן כמו כולם....

פשלה של אימא שלי....כמו עוד הרבה פשלות אחרות שלה לצערי...

בתיכון שילבתי מתחת חולצות גזורות ושיק משולב שהוא חצי פרחי חצי גזעי,

בקיבוץ זה היה בית ספר חופשי זו הייתה התקופה

הזרוקה שלי עם או בלי נעלי אצבע (קפקפי אילת קראו לזה פעם )

שאני מוצאת עד היום שהם באמת הכי נוחים ,

היינו נוסעים זרוקים, עם שרוואלים וכאפיות בתור צעיף

על גופיות סבא גדולות לעיר הגדולה יחפים,

פעם אפילו מישהו הציע לי שהוא יקנה לי נעליים,

שלא נדבר על זה שבטיול הגדול לסיני לפני

שהיא הוחזרה למצרים היה בדוי אחד שרצה לקנות אותי

תמורת כמה גמלים ...

אוי  איזה זיכרונות....

הימים ימי טרום המקלדות והטאבלטים. אז...

עט, עיפרון או עט-עיפרון?

 -עיפרון בכיתות הנמוכות , עט כדורי בתיכון,

תארו לכם עבודת גמר בכיתה  יב`  -

70 עמודי פוליו בכתב חרטומי מצריים....

איזה סיוט גמלי וגם למורים שבדקו אבל למרות זאת

קיבלתי 9 וארבע יחידות לבגרות מזה...

היו זמנים...

איזה פריט היה בקלמר שלכם הכי הרבה זמן?

השאריות של החידודים מהעיפרון?!.....לא זוכרת

באמת...

את האמת, ציירתם על השולחן לב ובו השם שלכם ושם של מישהו אחר?

על שולחן לא מציירים חורטים בקצוות....

בטח שציירתי גם על דפים אבל לא התיימרתי לזווג לעצמי מישהו....

סתם קשקשתי סימנים

כדי שלא יעלו על זה וירדו עליי....

עשיתם עוד תעלולים? נתפסתם? נענשתם?

לא ממש, הייתי חביבת המורים (ושנואת הילדים)

למרות שאף פעם לא העזתי להלשין והמורים ידעו שממני לא יוציאו מידע

כי אני כמו בונקר (הנה לכם ביטוי מהמאה הקודמת , זו כוחה של נוסטלגיה)

אני רק זוכרת שבכיתה א` ממש ביום הראשון ללימודים

המורה צעקה עליי לצאת החוצה כי שרקתי  ,

אני חייבת לציין שהייתי המומה ויצאתי בהלם, עוד דבר

ראוי לציון , גם אז וגם היום אני לא יודעת לשרוק בכלל....

לכו תבינו אנשים....

זיכרון אחד משמעותי מבית הספר היסודי: 

לצערי הזיכרון הזה לא טוב....כמו הרבה מהזיכרונות שהיו לי,

בהפסקה אחת בכיתה ד` שני בנים מהכיתה צלבו אותי לקיר עם שני מטאטאים ,

כל אחד מהם אחז מטאטא ואחד על השני באיקס ואז עליי הם מחצו אותי לקיר,

זה היה לאורך ההפסקה הגדולה, לא יכולתי לזוז ולא העזתי להוציא הגה

כי הם איימו שהם ירביצו לי עוד יותר, עד היום אני מזועזעת מהאלימות שלהם

ודווקא אז לא בכיתי ,כי החלטתי לא לבכות ....אבל נעלבתי עד עמקי נשמתי ...

ומאז ועד התיכון ההתבודדות שלי הייתה יותר מכוונת מאשר לפני כן

פשוט העדפתי להתנתק מאנשים חוץ משתי חברות

כאמור שגם הן מתי שהוא התפיידו להן מהחיים שלי.

לא יאמן שסיימתי ....

מבקשת סליחה מראש ,אבל

אני מעבירה את השרביט ל

 mangelfly

Avivamar

 אין לי שם יצירתי

אנימו

ואחרון חביב  TheOnlyNormalGuy

בינתיים עוד לא הצלחתי לצמצם קישורים לכדי מילה מייצגת , בעתיד אלמד !

(למדתי ושדרגתי 07/10/2012)

זהו...עכשיו תורכם , אבל רק אם בא לכם!!!

עדכון מצב- בינתיים גם אף אחד לא נענה לאתגר ששלחתי לו וכנראה אין להם גם כוונה כזאת בעתיד ,

אני בכל אופן את שלי עשיתי !

קטעים

-אולי זה החיבור המדהים בין שני הדברים....

התוכנית שראיתי בדוקו (ערוץ 8 ב - yes) על מרינה אברמוביץ-האמנית הנוכחת  

והספר שהתחלתי לקרוא - איש לומד לעוף- על האפשרות לחיים יצירתיים/רונה רענן שפריר - ....

הביאו אותי דווקא חזרה לכינוי שלי פה....תזזאטית הוא הרי אני במלואי....מאוד פעילה, מאוד יצירתית אבל לפעמים מושבתת ומרוקנת...

אני אצטט לכם קטעים ...שאחריהם  לא יכולתי להירגע...הרגשתי כמו גל ענק של וודאות לא וודאית מהסוג המוזר הזה....

ואח"כ במקרה או שלא במקרה פתחתי את הטלוויזיה בדיוק בשנייה הראשונה לתכנית הזאת על מרינה...שגרמה לי לסערה גדולה בנפש...

"כאשר נבחנו התכונות המשותפות לאנשים יצירתיים, התגלה שלאנשים אלה יש סיבולת גבוהה למצבים של עמימות ורב משמעות, ונטייה לחשיבה פרדוקסלית. ה"יצירתיים" אינם נולדים עם יכולת זו, אלא מבינים בהדרגה שכדי להיות יצירתיים הם חייבים להתמסר לתחושות של "לדעת ולא לדעת" במילים אחרות , יוצרים מסכימים לשהות במקום השקט-רוטט של אי ידיעה פעילה, כי הם מרגישים שהמקום הזה יעזור להם להוליד את יצירתם."

עוד ציטוטים מרשימים מהספר...(ולחשוב שאני רק בתחילתו....) 

"כשאומרים לי שזה מייאש, אני משיבה שמייאש מאוד לחשוב על כך שהכול נרקב בסוף,ועם זאת , רקבוביות האדמה היא החומר הפורה ביותר בעולם."

"כיצד מתרחש המעבר בין רקבוביות לפוריות? אחד המפתחות לתהליך פורה הוא ההבחנה בין סוגים שונים של אי ידיעה"

והקטע  שהכי עשה לי את זה...

"עליי לעדן ולדייק: אי ידיעה פעילה אינה זהה לאותו "ריק אינסופי" שעליו מדברים מחפשי ומוצאי הדרך בעולם הרוחני מאז ומתמיד. אי ידיעה פעילה מחזיקה אותנו בו בזמן בשקט ובחוסר מנוחה. יש איזו תזזית, קול קורא, משהו פנימי שמבקש אחיזה, ובאותו זמן יש גם הסכמה לכלום, מין שקט דחוף."

זה מזכיר לי תקופות של יצירתיות ממשית שהיו לי....בהם לא הייתי מודעת לקיום העולם סביבי, לא זמן, לא אוכל, לא אנשים מסביב יכלו להזיז אותי מהמקום היצירתי ששהיתי בו ומצד שני אם הייתם שואלים אותי מה יהיה בהמשך לא הייתי יכולה כלל לענות לכם, כי בעצמי לא ידעתי...זו הייתה תקופה מופלאה בחיי שבה הייתי ביצירה נטו , היצירה הייתה בריחה מהשגרה ...אני מתגעגעת להרגשה שלי בזמנו. מכיוון שההרגשה הייתה שאני לא עושה כלום ובכל זאת עושה משהו...הרגשה מאוד דומה שחוויתי גם בהריונות של שלושת ילדיי.

- אני בחופש עכשיו, בחופש שלי אני לא נוסעת לאף מקום , כי אין לי משאבים כספיים לנסיעה לחו"ל או לאן שהוא אפילו בארץ, החופש שלי כרגע זה לקום ב7:30 במקום ב4:00 בבוקר,  אני משתדלת לא לעשות כלום, למרות שזה קשה לי , מצד אחד אני רוצה לנצל את הזמן שלקחתי לעצמי כדי לעשות דברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם ביום יום הרגיל, מצד שני אני מרגישה שהזמן שלי מבוזבז ואני נורא רוצה לעשות דברים בכיף , לשנות אווירה , לנסוע, לגוון לי את השגרע...מכיוון שהילדים גדולים ועצמאיים אני ובעלי די מוצאים את עצמנו עושים דברים כמו זוג צעיר או זקן...תלוי מאיזה כיוון מסתכלים...השבת הזאת  נסענו לשוק בדלית אל כרמל...ואח"כ ישבנו במסעדה נחמדה , לא להאמין כמה בהרים המזג אויר יותר נעים מליד הים...היה ממש כיף.

- ועכשיו למשהו קצת פחות חביב...באופן יחסי...תסלחו לי מראש על הבוטות שאולי תופק פה ואולי זה לא פוליטיקלי קורקט לכתוב את זה...אבל אני אנושית (shit) ...אני קוראת עיתון  בשירותים...כמו רוב האנשים (וזה רק בהשערה שאני נורמלית כמו כולם) , לפעמים אני קוראת כתבה שלמה על פני כמה ימים....כל פעם קטע...תלוי בצרכים (תרתי משמע)

השבוע הייתה כתבה בידיעות 7 ימים על הגירושים של טום קרוז וקייטי הולמס...שזה מעניין לי את התחת.....כי כבר קראתי את שאר הכתבות שעניינו אותי ועכשיו עברתי לאלה שאין לי ברירה ואיתם אני מעבירה את הזמן היקר הזה בבית שימוש...

קראתי פסקה ראשונה והרגשתי חרא ....כלומר לא החרא הרגיל... אלא סתם נאחס...איך מצד אחד העיתונאים / פפארצי נכנסים לתוך הנשמה של אנשים אחרים ואיך אנשים אחרים גם נותנים להם לעשות את זה .... ואיזה דוחה זה ...ואיך זה מסביר מצויין למה שירותים זה המקום הנכון לקרוא את הדברים האלה....:-)

די... עבר לי

כל האיומים שלי ...פחחח ....

אני האדם הכי סלחן ופשרן בכל ביקום הזה....

 לא מסוגלת להיות קרה ומסוגרת....

אין לי את המיכל  הזה ששומר טינה...לא קיים.

אומרים שאהבה מנצחת הכל?

כנראה היא באמת מנצחת

אפילו אם כרגע אני מרגישה שהיא חד צדדית

ילדים לא חייבים לאהוב את ההורים, הם הרי לא בחרו בנו...

למרות שיש אנשים רוחניים מספיק להאמין שנולדים מראש להורים מסוימים מתוך בחירה ...

יש כאלה שקוראים לזה "תיקון" 

הם מקבלים מה שהנפש אמורה לעבוד עליו בגלגול הזה, או בחיים הנוכחיים

אשרי המאמין,

בשיא הפשטות , ילדים הם תוצרות ישירים שלנו ובכל דרך אפשרית

אנחנו תמיד אשמים , אין מה לעשות אנחנו "האשם תמיד "

עצם העובדה שהבאנו אותם לעולם הזה זו בחירתנו ואשמתנו

מי שבישל בערב שבת יאכל בשבת....וזה נכון לגבי כל דבר בחיים

לקחתי צעד אחורה , הסתכלתי לעצמי בתוך הלבן של העיניים

והחלטתי לא לקחת ללב דברים שאין לי שליטה עליהם

הדרך היחידה שבה אני יכולה לשנות דברים 

זה לשנות אותי, את המחשבות שלי, את ההחלטות שלי, את הגישה שלי

קשה, אבל עם כוונות טובות וחיוביות , זה גם אפשרי .

ירד לי האסימון, 

אולי אם שוב אחזור לתת  את עצמי לעולם בלי תנאים

אני אלמד לקבל את העולם בלי תנאים 

הבנתי את הפואנטה

ומה שלא יהיה , יהיה טוב.

קרעי חיים

כאבו לי הפנים כאב פיזי חזק כמו אחרי סטירות לחי, או מכות אגרוף, לכאורה באמת  לא

היה שום דבר פיזי בזה , חוץ מבכי מתפרץ חוזר והולך, בא בגלים, מתקיף ונרגע, בכי של

כמה שעות רצופות עם כאב לב ומכאובי נפש עצומים מנשוא, מחשבות של "איך הגענו

למצב הזה?" "מה עשיתי לא טוב?" "הלם מוחלט מעורב בתחושת עלבון צורבת, המכה

ניחתה באופן בלתי משתמע לשתי פנים ....הטעויות שעשיתי ללא ידיעה צפות ועולות

עכשיו , ואולי מאוחר מידי מכדי לתקן...תחושת עליבות נוראית. חוסר אונים משווע.



תחושה של אבל כבד הציפה אותי , אף אחד לא מת אבל משהו בתוכי מת מבפנים, זהו

אובדן התמימות שלי עצמי אל מול האנשים שהכי אהובים עליי, הנה כנראה באמת האסון

של סוף העולם 2012 אכן הגיע, זהו סוף העולם הישן שלי בזעיר אנפין , וסימון אכזרי של

תחילתו של העידן חדש.



יש נאורות בוטה בעידן הזה, היא נטולת עידון לחלוטין, הכל נאמר בצורה שמעולם לא

הרשיתי לעצמי אפילו בפני עצמי, הם רואים הכל , אני חשופה לחלוטין בפניהם, סיגלתי

להם את הפתיחות הזאת ועכשיו אני אוכלת את פירותיה הבאושים, אבל יחד עם

האכזריות של האמת הכואבת ,לפחות זכיתי באור הבהיר של הכנות שזרעתי אצלם. בתוך

כל זאת אני עדיין מנסה לשאוב את רסיסי האופטימיות הנותרים לרפואה.





לפחות זה נאמר ולא נשאר כלוא בליבם, כמו שזה היה אצלי בפני הוריי, לפחות האמת

שלהם יצאה לאור גם אם היא כואבת , גם אם בהחלט יכולתי לחיות בלעדיה בשלווה אין קץ.



אומרים שהכי כיף לאלה שחיים בגן עדן של טפשים, בגן עדן של טפשים אתה חי בבורות

האמונות שלך וכל עוד אינך יודע מה אהוביי נפשך חושבים עליך אתה חי בשקר החן והבל

היופי, ומי אמר לעזאזל שזה כל כך רע בעצם?



חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם, ותמיד אני אוהב אותו, ולא רק

כי הוא הבן שלי, הוא בכה "די אימא" וקרע עוד נים בנפש הדוויה שלי ,הייתה בזה תחושה

כבדה של פרידה כואבת מאהוב לב. העולם של שנינו לעולם לא יהיה אותו הדבר מעכשיו.

אולי אפילו לטובה , אבל את זה נדע רק בהמשך חיינו, אם בכלל....



ישבנו , בחדר על מזרונים שמונחים על רצפה חשופה, אני על מזרון  שצמוד לקיר, הן היו

על המזרון בצד הימין שלי, הן היו שלוש או אולי שתיים, איני זוכרת כמה הן היו או איך הן

נראו ומה היה גילן....הן ישבו בסוג של צל שנבע מהעובדה שמאחוריהן היו חלונות ענקיים

ובהירים מאוד עם וילון  ארוך ארוך לבן ומתנפנף באיטיות , הן דיברו אתי  ולא הבנתי

כלום, הן דיברו ללא מילים של ממש או מבטים, המילים נשמעו קטועות מהולות

בהמהומים ורעשים מוזרים שרחשו מסביב, הבחור היחיד היה על מזרון קטן יותר לצידן

הימני הוא ישב כמעט מולי, אבל הפנה ממני את מבטו רוב הזמן , לא זוכרת איך הוא

נראה, בתחושה שלי הוא היה בחור צעיר יותר מהן, הרגשתי ממנו כעס, לעג, המון

ביקורת. אני עצמי הרגשתי פחד עם עצב תהומי, וחוסר הבנה מוחלט ...





בשלב מסויים פתאום הייתי קשורה אבל ללא שום קשרים ממשיים,

בעצם שכבתי  כמו מאובנת , וגם הרגשתי מין סוג של ריחוף ,

תחושת מוזרות עמוקה שנתתי לה להשתלט על כל גופי, ואז שמעתי בבהירות מדהימה

"אלה הם המדריכים שלך, הם חלק ממך , הם באו לעזור לך, תקשיבי להם! "

בהתחלה ניסיתי להתנגד,התמלאתי בתחושה של בעתה, אבל לא הצלחתי לזוז,

ואז בדיוק כשנכנעתי להרגשה  והתחלתי להירגע ואפילו ליהנות מהרגשת הכבדות העמומה שסחפה אותי ,

התעוררתי מהשינה באחת, פוקחת עיניים בארובות עיניים כואבות ,אפופה בענן של כבדות ,

כל כך מוזר, כל כך חלום בעצם ,אבל יחד עם זאת כל כך גם תחושת מציאות.

קמתי יותר עייפה ממה שהצלחתי להירדם,

קמתי עם עיניים נפוחות כאילו המשכתי לבכות מתוך שינה,

הפנים כבר לא כאבו כמו לפני שנרדמתי, אבל המציאות טפחה לי בפנים,

איתה הידיעה שיש כאן תחושת אבל למרות שאף אחד לא מת, תחושה כמו בפרידה כואבת,

פרידה מהעולם שבו חשבתי שאני חיה,

ברוכה הבאה לעולמך החדש!

"הכלום"

תמונה שעשיתי באפליקציה בנייד 

תוכנית על "כלום" כבר המציאו....(ע"ע סיינפלד ושו"ת..)

-"כלום" לא קרה - או "לא קרה לי כלום"- כך אתם עונים כשמישהו שואל למה הפרצוף שלכם

 עצוב/ כועס/ מופתע/ פגוע/ מזועזע....

לא עושים "כלום" כי אין מה לעשות יותר ממה שעשינו....

"כלום" לא עושים כשידינו קצרה מלהושיע....

"כלום" אמור להיות שום דבר / ואקום/ ריק/

ההיפך מ... מלא/ יש / הרבה / המון / קיים / עובדה....

-באמת שלא עשיתי "כלום" - זה משפט שה"כלום" בו הוא מצטדק / מכחיש / מתגונן / משקר / מדחיק את האמת / מוריד את ערך המעשה / מצנן כעס / מרגיע זעם /  בלתי מודע בעליל לגודל הנזק שכבר כן נעשה.

זה מסתובב ברשת / בחזרה אליכם הגברים

 איך לטפל באח הגדול בשנה  ולסדר את הבית כשהאישה בבית חולים אחרי לידת ילדכם

השני

אחרי שהבנת שהיא באמת לא חוזרת באותו יום שהיא יולדת

לא , היא לא יכולה לחזור ...היא רק ילדה עכשיו הלו?!

אל תתעצבן , יהיה בסדר  או שלא....

קדימה....תחליף לו חיתול כבר הגיע הזמן...

לא..מה אתה עושה.......מורידים את זה מלמטה...

לא לא...צריך לשחרר קודם את הצדדים  ואל תרים בבת אחת...אוייש...

טוב לא נורא תיקח אותו למקלחת אח"כ תנקה את כל החדר מהקקי שלו...

לא ...לא מקדימה...

אופס הוא גם השתין עליך?

למה אתה עושה קולות משונים ...אל תקיא עליו...תאמין לי הקקי שלך יותר דוחה משלו...

שעות אתה יושב בשירותים וסובל את עצמך כשלפני זה אתה מפליץ את כל הבית ...

מה הסיפור.?מה הרגישות הזאת לריחות פתאום?

זה מרכך...לא שמפו....

טוב לא נורא...לפחות הוא יריח טוב יותר...

עכשיו תלביש אותו...

כדאי שתנגב אותו קודם...

אל תשים לו את הבגדים והסנדלים לידו , הם לא יעלו עליו מעצמם...

הופה תיזהר על היד...אתה תולש לו אותה עוד שנייה...

הוא צורח ? נו מה...שמת לו את הכובע על האף...הוא לא רואה כלום...

טוב עכשיו לגן...גן שרה ...לא גן יוכבד...

אופס...שכחת להביא לו בגדים להחלפה ואת הבקבוק והמוצץ הרזרבה ....

שיט ...אין ברירה תצטרך להביא לו מ הבית....

אל תיקח אותו איתך....תשאיר אותו ותחזור עוד מעט....

הוא לא בוכה כשאתה הולך?

טוב נו...גם לו קשה...

אתה חוזר...לא ...גן שרה...לא גן יוכבד....מה שבטוח זיכרון של פיל אין לך...

אופס הוא קלט אותך ...עכשיו הוא ראה שחזרת לגן להביא את הדברים והתחיל לצרוח...

היום נגמר לו מהר מידי?! זה מפחיד?

טוב ...חזרת  הביתה...

יאללה לנקות

איפה הדלי?

לא לא...קודם צריך להרים את הדברים בבית

לפני זה לנגב אבק, רגע ...הכיסא הזה לא טוב על השולחן זכוכית...אופס...

השואב לא יכול לשאוב זכוכיות...טוב נו חבל...לא נורא תקנו חדש...

למה המדף שחור?

אולי תנקה את המטלית מידי פעם?!

גם המים בדלי שחורים?

לפעמים כדאי להחליף מים....

אה....לא שמת בזה סבון רצפה?!

לא פלא שהרצפה נראית  מרוחה....

טוב נו העיקר הכוונה...

היא תשמח שלפחות ניסית...

עכשיו תוריד ותקפל את הכביסה שנשארה תלויה מאתמול ...

זה קצת רטוב עדיין...

לא אל תוריד...טוב נו....תשים על הכיסא שיתייבש...

טוב נו....בתוך הארון אף אחד לא יראה אם זה מקופל ככה...

הארון לא נסגר לך?

שאני אמשיך??

אני באמת לא פמיניסטית...אבל לא יכולתי שלא להגיב ולצחוק על הגברים בחזרה..