Zvia Art corner

Zvia Art corner
פינת ליטוף יצירות /Zvia Art corner

יום שישי, 27 באפריל 2012

יום של חול




 יום של חול , יום של כל 

יום תכול שיש בו מהכל

אם עצב היה רק הכנה להמשך

אז אכן הוכנתי לאורך הדרך

אם כאביי היו רק כהקדמה 

אכן חוויתי אותם בדרך להשלמה

אם ייסורים היו רק כמתאבן לארוחה

אכן טעמתי מהם בדרך למנוחה

אם רע , רשע וגרוע היו רק כהתחלה

אכן הרגשתי אותם בדרכי לנחלה

מקצה לקצה, מחושך לאור,

אם כמכשול ואם כנחשול

בשפל או בגאות

בדמיון ובמציאות

לבד וביחד

הכל מהכל.








יום שני, 23 באפריל 2012

העולם במה ואנחנו השחקנים


"העולם במה ואנחנו השחקנים"  אמר ויליאם שייקספיר,

בימינו היו אומרים לו שהוא פשוט "חי בסרט".

החיים שלנו מלאים בדרמות  ובסיפורים 

כי "המציאות גדולה מכל דמיון"

הנה, גם המשפט הזה  הפך ל"נכס צאן ברזל"

עד כדי כך שאי אפשר למצוא מי אמר אותו במקור.

(תאמינו לי שחיפשתי)

"נכס צאן ברזל"?! זה עוד משפט כזה...

ככה אנחנו ,משתמשים בהרבה משפטים ומושגים

שאנחנו "לוקחים כמובן מאליו"

כאילו לא היה מישהו שהמציא אותם קודם

ואנחנו "מנכסים" לנו אותם כאילו היו שלנו

"מנכסים" ? הנה עוד מילה שאפילו בודק שגיאות האוטומטי כבר לא מסמן כטעות...

השפה מתקדמת באותה המהירות בה החיים עצמם דוהרים,

דברים משתנים כל הזמן,

יש אבולוציה בכל דבר 

אבל למרות האבולוציה הזאת

יש דברים שתמיד נשארים בטוחים וגמורים תמיד

ואף פעם לא ישתנו כנראה

זאת העובדה שהחיים מלאים דרמות וסיפורים

העולם במה ואנחנו השחקנים 

וכולנו חיים בסרט של עצמנו,

זאת הפקת על, אל זמנית, שלא תמיד מניבה רווחים

וזה לא משנה באיזה סוג של רווחים מדובר

ושוב כתמיד, אנחנו לוקחים את זה במובן מאליו....







יום שישי, 20 באפריל 2012

רוח השינוי


איך זה לקום בבוקר ולהגיד לעצמך שאת אוהבת את החיים ואת היום החדש הזה שרק הגיע ואת כל מי שסביבך ובמיוחד את עצמך ?!


וכל זה גם אחרי שאת דווקא כן מסתכלת במראה ?!


אז אני אגיד לכם איך זה עוד שנייה, אבל לפני כן אני אספר לכם,


שלא...שום דבר לא השתנה,  לא למראית העין לפחות, 


 לא מבחינה חיצונית, "ויזואלית"  כמו שאומרים האומנים,


אולי רק בעיני המתבונן לעומק, אולי רק למי שיש עיני רנטגן או יכולות ראייה של אולטרא סאונד, או יכולת קריאת מחשבות, או קריאת תווי פנים, או הבנה עמוקה של שפת הגוף.


אני מרגישה שינוי עדין, לא שינוי אלים וקיצוני של שמחה מאניה דיפרסית זמנית,


אלא באמת שינוי רך, מרגיע, עם עומק של ים כחול וחלק, או ים גלי למי שאוהב לגלוש.


החיים הם לא קו ארוך אחד, הם קו גלי, הם נעים במעגלים, הם באים בכל מיני דרכים וצורות של קוים, הם עקומים, הם מסובבים ומסובכים, חלקם מתחברים ומסתלסלים ביניהם, ויוצרים סרטים ארוכים, כמו פסי תחרה, חלקם מתעבים לצעיפים, חלקם  נבנים כצרופי מולקולות, למראית העין או רק במיקרוסקופ.


חלקם יוצרים קשרים שניתנים או לא ניתנים לפרימה, חלקם הופכים לחבלים חזקים וחלקם כמו צמות רכות של שיער משי חלק, שברגע שהגורם שמחבר אותם יפול הם יתפזרו.


בחלקם קשור עוגן בקצה, חלקם משמשים לקשירת עוד עצמים אחרים ביחד.


אבל הנה, איך גלשתי לי לדימויים...


שינוי בחשיבה שמעמיק ברבדים שלו יותר ויותר עם כל יום שעובר.


שינוי שמלמד אותי לחיות עם עצמי בשלום ,בשלווה ,בחמלה ,באהבה ,בשמחה , בסליחה, בקבלה, בהשלמה....


ובעוד הרבה מילים כאלה חיוביות, מילים שמפעמות בי ומוצאות בתוכי חיות חדשה, ואני לומדת איך לחיות אותן כלפי עצמי, והן מלמדות אותי איך לחיות אותן כלפי הסובבים אותי, וכך בדרך עקיפה מלמדות את הסובבים אותי איך לחיות אותן כלפיי.


כי כמו שאומרים בהרבה טקסים כשמדובר על האנושיות כולה,


כמו שנאמר בשיר של מוטי המר


כולנו רקמה אנושית אחת חיה 


 


   

יום שבת, 7 באפריל 2012

מעבדות לחירות


היציאה מעבדות לחירות היא רק משל,


זה רק סמלי שיש אנשים שמפרקים את כל הבית שלהם לחתיכות ובונים אותו מחדש לתלפיות בשבוע שבועיים שלפני פסח

משפצים, מנקים, מבערים חמץ, מנקים כל פינה, מסדרים,מרימים, מזיזים, מחליפים, קונים חדש, זורקים ישן,זה מן סוג של מעבר דירה בעצם, ואפילו לא בזעיר אנפין.


אחר כך מבשלים, חותכים,מערבבים, טורחים, מגישים, ושוב מנקים

ואז מגיע היום שאחרי ליל הסדר,רק אז מרימים רגל על רגל ואומרים (המעזים)"זהו גם השנה ניצחתי את זה"

כאילו הייתה כאן מלחמה.


המצרים במשל הזה מייצגים את האבק, הלכלוך הכתמים החרקים והחיידקים(דם צפרדע כינים ארבה...)השונים שחיים איתנו ביום יום באופן טבעי, אלה המיותרים, אלה שבלעדיהם אולי לא היינו צריכים כל פעם מחדש לעשות את מלחמת החורמה הזו,

אלה שבלעדיהם גם לא יהיה לנו על מה להלין ולילל כל פעם בפסח  "עבדים היינו ..."

אז הנה משהו קצת אחר ממה שאולי אתם מכירים ...


אני רוצה לספר לכם שאני בתור חילונית אדוקה, לא עושה לעצמי את העוול הזה, כבר 25 שנים שאני לא עבד של אף בית, ואני לא מרגישה צורך לנקות בצורה מחמירה את אזור המחייה שלי,

האבק והחרקים(בית קרקע באיזור כפרי) כבר מזמן שוכנים אחר כבוד בביתי, מובן שמידי פעם אני מנקה, אני לא לגמרי מסוגלת לחיות ב"טבע" הדומם הזה...אבל בפסח אני לחלוטין לא עושה ניקיון היסטרי , רק ניקיון רגיל בהחלט.

למה זה?! כי לפני יותר מ-25 שנים, התחתנתי, אני ובעלי היקר (שיחייה) עברנו מחדר קטן (רווקיה)  לבית גדול רק ביום הכלולות שלנו עצמו, ברור שהכנו אותו מראש, אבל נכנסנו רק ביום החתונה, בכוונה, להתחדש בבית רק בליל הכלולות.

באותה שנה בפסח, זה היה משהו כמו ארבעה חודשים אחרי החתונה, ראיתי את כולם, את אמי, אחותי,חמותי ואת החברים והשכנים, נכנסים ללחץ  בריצת אמוק לעבר סבון האמה והאקונומיקה בשביל לנקות.


אני לתומי טענתי ביני לביניהם שבעצם הרי רק עברתי לבית חדש אז אולי אני לא צריכה?!? מה שנתקל במשוב של פרצופים משתאים, איך אני מעזה?!?  הרי ניקיון פסח זו מסורת רבת שנים ופנים.


ואז בתמימות שעוד הייתה בי אז הלכתי והפכתי את הבית כמו כולם,  בין השאר כמובן שניקיתי גם חלונות, בלי לדעת שעליי להיות מוכנה אליי קרב לגשם האחרון "המלקוש" שהוא הגשם הכי מלוכלך שיש, ואז גיליתי לצערי שהכול חרטה וחרטא.


מאותה נקודת זמן, ויותר לי לציין את תושייתי המעוררת פליאה ביחס לרכות שנותיי(22), החלטתי החלטה שמאז קיימתי אותה כל שנה באדיקות מזהרת.

אני בפסח יותר לא מנקה יסודי!!! ובטח ובטח שלא מנקה חלונות!!!!

אני את "ניקיון הפסח" הכולל חלונות הזה עושה בתחילת יולי,

כל פעם קצת,בלי היסטריות ובלי לחץ של חגים שמתריעים ומאיימים בלי לחשוב מה יגידו אחרים, לא חייבת דין וחשבון לאף אחד!

עושה את זה בשבילי ובשביל  משפחתי נטו, שכן זו התקופה היחידה בה אין לחץ של חגים.

תופסת פינות מנקה ,מסדרת ,מעצבת בנחת, כל השנה, רק לא בפסח, למה? ככה!

כי עבדים כבר היינו במצריים, אז די דיינו!


יום שני, 2 באפריל 2012

אור בקצה המנהרה


זה יכול לסמל את הדרך החוצה מהמנהרה האפלה, פסימיסטים יאמרו שאולי זו הרכבת


שעוד שנייה תחצה אותך לשניים...


 הכל אפשרי, אין ספק.


אין לדעת מה צופן בחובו העתיד, אני מקווה שלא אתבדה הפעם.


אני מאמינה גדולה, מאמינה בעובדה שכל דבר בחיים שלנו הוא לטובה, 


כל אדם שפוגשים בדרך הוא מייצג את הטוב ביותר גם אם לא תמיד אנחנו מסוגלים


לראות את זה, אנחנו לומדים גם על דרך השלילה.


אולי זה האביב הקרב ובא... אני בהחלט אדם של קיץ , שמש , חם ,ים, שמיים כחולים


ופרחים וירוק , חורף מדכא אותי ואני מודעת לזה כבר שנים.


אולי זה מן תחושת התחלה , שמרגיעה את כל התחושות, אולי סוף סוף השלמה ביחד עם ציפייה .


והכי חשוב החלטה נחושה


מעכשיו יהיה לי טוב, כי ככה אני רוצה, כי הכוח בידיי, כי אם אעזור לעצמי, אחרים יעזרו לי .


אם החיים משולים לבניית גשר מעל נהר שוצף וגואש אני אתחיל לבנות את הצד שלי


מלכתחילה, אם כעזר כנגדי יבנה הצד השני לקראתי ?!? מה טוב!!! ואם לא?!? אז אני


אסיים אותו בעצמי...אמשיך עד שאחצה את הגשר שבניתי במו ידיי לבדי.


כמו שאומרים  "אתך או בלעדיך"  כמובן מעדיפה אתך....אבל אם לא תהיה ברירה אז


בלעדיך.


אחצה גם אחצה.


 


 

יום שבת, 17 במרץ 2012

לונג טיים נואו סי


wow מזמן לא באתי פה....


אולי עצם העובדה שלא ממש מצאתי פה קהל... אולי כי עשיתי דברים אחרים בחיים...


אני די עסוקה גם ככה, בין המון ספורט ואכילה בריאה לבין משקל שלא מראה שום שינוי משמעותי, באמת עבודה קשה שגוזלת זמן כנראה....


רוב הזמן אני עסוקה בלנסות לשחזר את עצמי של לפני שלוש שנים, אבל הניסיון הזה לא מצליח...


ודי מבאס להיות עסוקה בזה כל הזמן, זה פשוט נמאס.


זה נמאס גם לכל הסובבים אותי,


בחודשיים וחצי האחרונים שוב עשיתי כנראה טעות והשתתפתי בעוד תכנית "הרזיה" מסוימת  (אני מנועה מלפרט עליה ולפרסם אותה , על מנת מצד אחד לא להוציא לה שם רע {הוצאת דיבה} וגם כי ממש לא בא לעודד אליה) המרכאות נועדו לי , כי עליי התכנית הזאת לא עבדה, עובדה. לשמחתי גם לא עליתי , אני סטטית. 


מהתכנית עצמה אמנם למדתי הרבה דברים, האמת  שלרוב רק נזכרתי  בדברים שאני כבר יודעת, ובעיקר נלחמתי עד חורמה במה שרשום על הצג של המשקל, למרות שמראש לא מומלץ בכלל לבדוק אותו , שזה כשלעצמו  סוג של תעלומה לא מובנת בעיניי....


מובן שלבסוף נכנעתי למציאות שגורסת מעל לכל ספק שגם אם ארעיב את עצמי ואעשה את כל הספורט שבעולם אני לא ארזה, ככה מסתבר, אז ביומיים האחרונים נכנעתי לחלוטין למציאות האכזרית...שאין לי מה להתאמץ, זה לא עובד בין כה וכה.


אל דאגה מחר אני שוב אחזור לתלם, הרי אין לי אומץ לתת לעצמי את החופש לחיות איך שבא לי  גם אם חיי היו  תלויים בכך.


מבחינה נפשית אומרים תמיד שעד שלא נשנה את החיים שלנו , אפילו הדבר הכי קטן מנוע מלהשתנות, עלייה במשקל או במקרה הזה אי יכולת לרדת הוא רק סימפטום שמשהו לא בסדר בחיים עצמם, לאו דווקא קשור לאוכל וכ"ו.


אני מודעת לזה ולא יכולה לגרום לעצמי לשנות את זה, כואב לי אפילו לחשוב על זה. 


זה מייאש נורא! היאוש מתבטא גם בעובדה שאין לי עם מי לדבר על זה, שזה אולי החלק הראשי שהייתי אמורה לשנות, מראש  זה נושא שמוקצה מחמת מיאוס, האמת ...אולי בצדק. כן יש לי נטייה לקבל על עצמי את הכל , אני לוקחת את האשמה , אבל לא מצליחה ליצור פיתרון.


בתור "קורבן קבוע" , יותר קל לי להזדהות עם ה"חוטפים" ... כי הרי עובדה שגם לי נמאס מעצמי ומכל זה.


המסקנה הכי חשובה שהגעתי אליה זה שמה שחשוב בעיקר זה הבריאות . נקודה. 


אני חיה במינימום, אני האישה הממוצעת ביותר בעולם, לא נושמת יותר מכמה שצריך, לא מתבטאת יותר ממה שצריך, לא לוקחת יותר ממה שצריך ולא נותנת יותר ממה שצריך...תמיד הייתי אמצעית, זה הכי נוח לי. לא להיות מאושרת מידי ולא להיות עצובה מידי. סוג של בטחון.


סוג של נם.


 


 

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

הרעב הגדול


סיימתי לקרוא את "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה " של ג'נין רות.


נרשמתי בחודש האחרון לכמה וכמה אתרים שעוסקים בחופש מאובססיית ההתעסקות באוכל , או שיטת ה"לא דיאטה" , יש כמה אתרים מאוד מעניינים בנושא הזה...אני משתדלת לאמץ לעצמי את הטיפים שאני מקבלת באימייל מכולם...


בינתיים רק אימצתי את הטיפ שמותר לי לאכול הכל בלי הגבלה...שהרי הגבלה גורמת למרידה ומרידה גורמת לבליסה וזאת הגרסה שהם גורסים....


כמו תמיד אני בדרך כלל מעמיסה את עצמי במידע עד שאני כבר לא יכולה לסבול את זה יותר...זה לא שהם חידשו לי משהו באיזה נושא שלא ידעתי  מלכתחילה....אבל הרי ככה זה תמיד,  אני בתוך תוכי יודעת את האמת האמיתית ביותר ...


ואני בעד! באמת שאני בעד!...זה נשמע הגיוני בכל כך הרבה רמות! אני רוצה להאמין שזה יעבוד גם בשביל השמונה קילו המיותרים שלי...


לטענתם אני אמורה כרגע לאהוב את עצמי עם השמונה קילו האלה , אחרת השמונה האלה לא ירדו...ואני לעומת זאת פוחדת שאם אוהב אותם יותר מידי הם יחליטו להישאר....תודו שגם זה נשמע הגיוני.


כולנו יודעים שבני האדם הוא סוג של חיה שעל מנת לחיות ולתפקד היא זקוקה לדלק... הם משווים אותנו למכונית (רובם) רק שהם שוכחים שבמכונית כשאין מקום לשים יותר דלק במיכל ,הוא פשוט ינזל החוצה עוד לפני שנסגור את הפקק.... ולנו יש יכולות מיוחדות שאין לעצמים דוממים (שהרי הם דוממים אלא אם אנחנו אלה שמפעילים אותם) אנחנו גמישים והתאים שלנו נמתחים ומסוגלים לשנות את גודלם...ובעצם חבל שזו לא סגולה שמוערכת  יותר ...הנה , העובדה היא שאנחנו הנשים למשל נמתחות  ומגדלות  בתוכנו עוד אדם שלם כמונו ותתארו לעצמכם שברגע שהוא יוצא מאתנו אנחנו הופכים למקרר ותנור אנושי ובעצם אנחנו מפעל לאוכל של האדם הזה...אז מה הפלא שנגיע לגודל של מקרר?!... תראו לי  איזה מרצדס או הונדה  שמסוגלות לעשות את זה?!


בשלוש המאות האחרונות אנחנו (כל העולם) הפכנו ל "מעצמת האוכל והאכילה" תשימו לב שכמעט לכל ערוץ תקשורת שאנחנו מכירים יש תוכניות דוקומנטריות על אוכל ומוצאו , תוכנית על בישול ,כתבות שונות על אוכל, ביקורות מסעדות, המלצות , מתכונים ,הרבה היצע של מסעדות מכל הסוגים ומכל האפשרויות הקיימות , מכל הארצות, זה תמיד יהיה רווחי כי זה דבר שתמיד אנשים יעשו , גם אם לא יהיה להם שום דבר אחר שיוכלו לעשות ...אכילה תמיד יהיה הצורך הבסיסי ביותר!


רואים בסרטים דוקומנטרים על חיות...זה תמיד נסוב סביב דבר אחד מרכזי , השגת אוכל לרגע הנוכחי , כי אולי אחר כך לא יהיה...הישרדות!


אנחנו בני  אדם הפכנו את הצורך הבסיסי הזה למותרות...ברגע שמשהו הופך למותרות  יש לנו רגשי אשמה עליו מצד אחד ומחשבת פרס וזכיה  מצד שני....וזה נע בין שני קצוות....אסור לי!  או מגיע לי! 


האיזון מגיע כנראה כשמבינים שצריך לאכול בשביל לחיות ולא לחיות בשביל לאכול... אבל קודם מבינים את זה בראש ואחר כך לומדים מחדש להבין את זה בגוף.


בני אדם ....איזה חיה מדהימה אנחנו!


 

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

העניין


העניין שלשמו התכנסנו כאן...אני עצמי ואנוכי , כל כולי ומי שמעוניין לקרוא  כאן בוודאי...

הוא בעצם ההתמודדות שלי עם הבחירות  שהחלטתי לעשות במהלך חיי..

 

כל שנות חיי חיפשתי מהות ומשמעות לחיים שלי, ובלי כל קשר לדברים שכן "השגתי" בחיי , ברובם הגעתי למסקנה שהחיים פשוט קורים לי ואין לי ממש שליטה עליהם...

 

כמובן שככל שקראתי ספרים כאלה ואחרים שעוסקים בנפש ברגש ובגוף  ובהרמוניה שיכולה להיות ביניהם , הבנתי שאולי במודעות שלי אני בטוחה שהחיים קורים לי בעוד שאני למעשה  חיה בלי "הכרה" (תרתי משמע) ובו זמנית התת הכרה שלי או תת מודע שלי מאוד אחראיים לכל מה שקרה לי וקורה לי כך או אחרת.

 

ההבנה הזו שבעצם "הכל באשמתי" היא מצד אחד מאוד מתסכלת , ומצד שני היא דווקא די מעודדת.

כי מצד אחד זה די מאכזב להבין שאני יצרתי את המצבים ההם שהגעתי אליהם למרות שזה היה די מיותר.

ומצד שני לולא הייתי מגיעה למצבים האלה לא הייתי יודעת שזה תלוי בי ושאפשר אחרת.

 

בגלל עומק הסתירות שקיימות באישיות שלי, אני לפעמים מייחלת להיות בעלת זהות דיסוציאטיבית ממשית , כי אז לפחות הסתירות שהיו גרות בכפיפה אחת באותה אישיות יחידה ומבלבלות את היוצרות , לפחות לא היו מודעות אחת לשניה...

 

בכל אופן אני מוצאת סתירות גם במידע שאני קוראת עליו ואולי הבעיה נעוצה בעובדה שאני בו זמנית קוראת עכשיו , "כוחו של הרגע הזה" אקהרט טול, "כוחו של התת מודע" ד"ר גוזף מרפי , אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה"  ג`נין רות. 

בכולם (בספרים הנ"ל)  דוגלים בעובדה שכל אדם בבסיסו יכול לשנות את חשיבתו , לשנות את חייו על ידי חשיבה מסוימת , ובעצם חשיבה מסוימת היא זו שהביאה אותו עד הלום, הכוח בתוכנו ובבחירות שאנחנו עושים לאורך החיים. אבל יחד עם זאת בכולם די מסכימים שאין לנו כל יכולת לשנות את העבר שלנו, או את התנהגות האנשים שהיו סביבנו בילדותנו , או את ההשפעות שהם חוללו או שמע נאמר "חיללו" בתוכנו....ואין  ספק שזה מעורר הרבה תהיות כגון "יש כאן סתירה הלא כן?" 

 

בסיכומו של דבר..."אליה וקוץ בה" תמיד היה ניב שדיבר אליי וככל שעובר הזמן אני לומדת לקבל את העובדה שבלי החושך לא הייתי מודעת לקיומו של האור , ובלי הכוס החצי ריקה לא הייתי מודעת לכוס החצי מלאה....וכהנה וכהנה בלי סוף דימויים שמסבירים את העובדה שבעצם החיים הם אקסיומה אחת גדולה ושיש מצב שנצא מהם מבלי לדעת למה אנחנו בכלל באנו לעולם.

 

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

איזה נורא


איזה נורא זה לגלות שדווקא לאנשים שהכי קרובים אלייך אין סבלנות להקשיב לך?!


איזה נורא זה להבין שכל פעם שאת מנסה לשוחח איתם, את בעיניהם בעצם אגואיסטית כי לדעתם את מדברת רק על עצמך?!


איזה נורא לדעת שבעצם את לא מעניינת אף אחד, וגם הילדים שלך הפכו לזרים ובנוסף לכך הם לא מסוגלים להביע דעתם בלי להפגין חוצפה וסרקזם?!


איזה נורא זה לגלות אחרי חצי יובל שאת נשואה לאדם שפשוט לא איכפת לו מה את מרגישה?!


איזה נורא זה לדעת שהחולשות שלך אלה שלא חשבת שאת צריכה להסתיר אותם מ"אהובייך" נמצאות בשימוש חוזר של אותם "אהובייך" ?!


איזה נורא זה להגיע למסקנה שלמרות כל מה שחשבת וכל הספרים שקראת וכל מה שעשית למען ההרגשה הטובה שלך, בעצם לא מנעה לא מונעת ולא תמנע מההיסטוריה תמיד לחזור על עצמה...


איזה נורא זה להרגיש שבעצם אין מה לעשות יותר , אין דרך חזרה וגם הדרך קדימה לא נראית משהו...נשאר רק ההווה , הנוכח...וכרגע הוא לא מדהים.


איזה נורא זה להפנים שלא משנה מה תעשי , אם אנשים מסביבך לא ישתנו בו זמנית אז הכל ישאר אותו הדבר...


איזה נורא זה להבין שבעצם את אשמה בהכל ושרק שינוי במחשבה של עצמך ישנה את מה שאת מרגישה! ואולי זה בעצם מה שטוב...

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

קטע


אי אפשר לנסות להכריח את הראש לחשוב על משהו מעניין בשביל לכתוב..זה לא קורה ככה.


מה שכן אפשר זה פשוט לשבת ליד המקלדת ולתת לאצבעות ללכת במקומך, למרות שכאן זה לא דפי זהב...


בדפי זהב מחפשים משהו מוגדר , מסוים , למטרה ידועה מראש.


וכאן המטרה לא ממש ידועה ולא בטוח שיש בכלל מטרה...


דווקא נחמד לי לחשוב שאני כאן לגמרי לבד...


ככה תמיד אני יכולה לחזור בי ממילותיי למרות שהן כבר נכתבו שחור על גבי לבן...פחות או יותר.


הנה שוב הגלגלת ההיא שמופיעה אחרי 6 שורות עם רווח של שורה....


זה כבר סימן שהעובדה היא שמילה שרודפת מילה הופכת למשפט ו6 שורות זה לפחות 6 משפטים שלמים....וזה כבר קטע שלם.


סתם אני מבלבלת את המוח , כי אני יודעת שאני פה לבד...ולמי זה אכפת...ואת מי זה מעניין...גם כן סוג של אנונימיות .


יש לי הרבה על  הראש...מיני מחשבות ודאגות , עוד לא החלטתי אם לרשום אותם כאן או איך לרשום אותם כאן ....האם יש בכלל טעם לעשות את זה ... 


בינתיים אני ממליצה על ספר ממש טוב "כוחו של הרגע הזה,  מדריך רוחני להארה"  של אקהרט טול  הוצאת פראג